פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הטוקבקיסטים לא רלוונטיים

      הטוקבקים הפכו לקורבנות של התסמונת ההרסנית ביותר בשדה התקשורת: שימוש יתר. הם נעשו לא רלוונטיים, לא מעניינים ולא חשובים

      1. בוודאי יצא לכם, בזמן הקריאה העירנית והמוקפדת שלכם במדורי הכלכלה, להיתקל במיני הפולמוס שעניינו "חוק הטוקבקים". בקצרה, ולהדיוטות: ח"כ ישראל חסון יזם הצעת חוק שעניינה חיוב אתרי האינטרנט הגדולים בישראל בפיקוח על הטוקבקים המתפרסמים בשטחם, ועורכי האתרים הגדולים, מצדם - לצד המון חוגג, לועג ועילג של טוקבקיסטים - יצאו במתקפת "אכלו לי-שתו לי, נגמרה לי המדינה", עד להצעת הפשרה שהונחה בפני הצדדים בשבוע שעבר: אתרי האינטרנט יקבלו על עצמם אחריות לריסון ולפיקוח על הטוקבקים והטוקבקיסטים באתריהם, והכנסת תמשוך את הצעת החוק וכו'.

      ראשית, יש לפתוח בהרהור הקונקרטי כי החבורה שמנהלת את אתרי האינטרנט בישראל אינה מצטיינת במיוחד בהבנת כללי המשחק בזירה הדמוקרטית הישראלית. שכירת לוביסט לטיפול בעניין היתה חוסכת את כל מהומת האלוהים ואת שלל הנסיעות המיותרות לירושלים ומייתרת את כל הנהי המגוחך והמלודרמטי הזה. אבל זה טיפ מקורא עיתונים, לא יותר. לא חובה לקחת.

      נמשיך. יש, בצד זה, לעדכן את הח"כ ישראל חסון כי אל לו ליפול בספין השדוף והילדותי של קטגורי הצעת החוק - המאיימים כי המשמעות של קבלת הצעת החוק היא ניסוח מזכר הבנות, פורץ דרך, שתכליתו הסופית הפיכת טהראן וירושלים לערים תאומות, עדכון מיידי של שם השב"כ לסיקוריטטה, קימה זריזה לתחייה של ה"ה יוזף סטאלין מקברו, נעילה רשמית של הדמוקרטיה בישראל ובאופן יותר פרטני - רצח נפשע של מה שמכונה "חופש הביטוי".

      ראוי, עם זאת, לסבר את אוזניו של ח"כ חסון כי שתי הסיבות העיקריות להתנגדותם של אתרי האינטרנט הגדולים להצעת החוק הן עצלות וכסף. כמה פשוט, ככה בנאלי. כמה פשטני, ככה אותנטי.

      נפתח בכסף - מערכת ניטור, פיקוח ובקרה על טוקבקים ברמה נאותה, המפחיתה את החשיפה להפרת החוק, עולה כסף. והרבה. בעיקר כרוך הדבר בגיוס כוח אדם מבקר ומפקח, ובפיתוח מערכות טכנולוגיות לבקרה וסינון אפקטיוויים. ובאמת, עם כל הכבוד לכנסת ישראל, למי יש ראש לזה? ולמי יש לזה כסף?

      דע זאת, ח"כ חסון: מרבית אתרי התוכן בישראל מפסידים כסף. המודל העסקי של כמעט כולם רעוע - ובמקרים לא מעטים מיושן ונאיווי. מערכות ייצור התוכן שלהם שמנות ולא יעילות וההכנסות מפרסום באינטרנט - בניגוד למיתולוגיה - אינן צומחות בקצב מספק. גידול של מצבת כוח האדם בעוד שדרת עובדים יעמיק את הבור הכלכלי שבו האתרים הללו מצויים ממילא ויגרום להם להידרש למשפט שלמה: טוקבקים או כסף. מובטחני, מכובדי הח"כ, כי תגלה אז כי כאשר הדבר נוגע לארנקם של האתרים חופש הביטוי המקודש - שעליו הם נלחמים בחירוף נפש מעורר השראה שכזה עכשיו - יעוף בבעיטת וולה מכוונת כהלכה למושב האחורי של שיקוליהם. בדמוקרטיה של האינטרנט בישראל, הכסף קודם לחופש הביטוי. הרבה קודם. סתם, למקרה שלא היית סגור על העניין.

      אגב, לשם ההוגנות, יש להעיר כי בישראל, באופן כללי, הכסף קודם לדמוקרטיה. אבל זה כבר עניין אחר, לא נפתח אותו עכשיו. ברשותך, אדוני. אני יודע עד כמה מפתה אותך הקריאה בכך. ובכל זאת, בכל זאת, אנא ממך: הנח לעניין.

      אבל עזוב אותך מכסף, ח"כ חסון, שם המשחק האמיתי הוא עצלות. במידה שגלשת לאחרונה באתרי האינטרנט בישראל, בוודאי למדת כי אותם טוקבקים - חוד החנית במאבק על שמירת צביונה של ישראל כמדינה דמוקרטית, למקרה שהספקת לשכוח - נחלקים לשלוש קבוצות עיקריות: 1. זבל דפקטיווי - אסופת ניבולי פה, עלבונות אישיים, גסויות, איוולות ושאר "אני ראשון!!!1" למיניהם. 2. זבל סלקטיווי - מסרים שתולים של משרדי יח"צ, של משרדי "שיווק ויראלי" (עזוב, עזוב - אין לי אפילו כוח להתחיל) ושל אינספור אינטרסנטים פרטיים. 3. זבל קריאטיווי - טוקבקים של גולשים פרטיים, אשר לא אחת, בין הררי הזבל מסוג 1 ו-2, מפליאים בשירה, בשנינה, בבדיחה ובדברי הגות, אשר למען האמת: יותר מאשר אתנחתא קומית לא מספקים הרבה - לא לאתר, לא לגולש ובטח לא ל"חופש הביטוי".

      יש, כמובן, גם את הקבוצה הרביעית - הטוקבקים הענייניים, המנסים לעורר דיון, המתייחסים לגוף המאמר או הידיעה ומנסים להוסיף עליהם, להפרות אותם ולהעשיר את הטקסט המקורי ברובד נוסף. אבל אלה כה ספורים, כה חריגים, כה נדירים לעין, עד שיש לראותם כשגיאה סטטיסטית ותו לא.

      ראה נא, ח"כ חסון: כשאני אומר "עצלות" אני מתכוון לכך שבאוקיינוס הגדול הזה של הקשקשת, במזבלה הגדולה הזו של "חופש הביטוי" המטוקבק, איש אינו מוצא את ידיו ורגליו. בעלי האתרים והעורכים העושים במלאכה מעוניינים לסנן את הטוקבקים ולהפוך את הזירה הזאת לאחת שתגשים את ייעודה האמיתי - זירת המשך המרחיבה את שולי הטקסט ומייצרת שיח מורכב ועשיר מעבר למסגרת מוצר התוכן הסופי - באותה מידה שבה אתה מעוניין לפלות כינים מגבה של כבשה. למקרה שהתעניינת בעמדתך בסוגיית הכינים והכבשה - אתה לא בעניין, ח"כ חסון. ממש לא. מדובר בגיהינום סיזיפי ובזוועה אסתטית. בנוסף, מכובדי: בצחנה לא קטנה, חוששני. אתה לא רוצה לעבוד בזה. גם הם לא. האמן לי.

      2. אבל, ח"כ חסון, ובהינתן כל הדברים הברורים האלה כולם, הסר דאגה מלבך - נמצא מוצא לעניין! למעשה, אדוני: האויב הובס. ובאופן אירוני - על-ידי בוראיו, שומריו, שריו ואלופיו: אתרי התוכן בעצמם.

      הפמפום המוגזם, הצעקני וחסר האבחנה של הטוקבקים על-ידי אתרי התוכן בישראל לאורך השנים - תוצאה של האשליה של אלה כי יש קורלציה ישירה בין טוקבקים לתנועת גולשים וכי יש זיקה בין טוקבקים ל"אתר שוקק חיים" - לצד אותה עצלות מדוברת והימנעות מקבלת אחריות על טיב התוכן המתפרסם באתרים, הפך את הטוקבקים לקורבנות של התסמונת ההרסנית ביותר בשדה התקשורת: שימוש יתר.

      הם נהפכו ללא כל-כך רלוונטיים, ללא כל-כך מעניינים, ללא כל-כך חשובים. הרבה פחות אנשים ממה שאתה נוטה לחשוב באמת קוראים בהם. אף-אחד גם לא מושפע מהם באמת. זה הכל בראש שלך ושל אולי כמה פוליטיקאים אחרים שקיבלו עצה מיועץ תקשורת חמקמק או מ"מומחה לאינטרנט" חלקלק. אל תיעלב, ח"כ חסון, אבל זה קצת 2006 מצדך לחשוב שטוקבקים באמת מזיזים למישהו כיום. תשאל כל טוקבקיסט.

      עצה מטוקבקיסט בדימוס: שכח מהעניין. תן לאתרי התוכן להמשיך ולהשתמש ולהפעיל את משאב הגולשים שלהם בצורה הפרימיטיווית היחידה כמעט המוכרת להם (עצלות, זוכר?) - טוקבקים. הגולשים חכמים יותר מעורכי ומבעלי האתרים. הם ימצאו דרכים אחרות לבטא את עצמם ברשת. למעשה, מרביתם כבר מצאו. שוב - אופפס - איחרת לזירה, ח"כ חסון: הסכנה האמיתית לדמוקרטיה הישראלית מתרחשת בכלל במקום אחר. בזירה אחרת: בבלוגוספירה. לך תרסן את אלה, מר חסון. אלה ממש מביעים דעות, הבלוגרים. חלקן מנומקות. חלקן אפילו כתובות ממש טוב. חלקן אפילו מעניינות. חלקן אפילו מעוררות לדיון ולמחשבה. חלקן אפילו מעוררות לפעולה. מכובדי, הא לך סכנה של ממש לדמוקרטיה.

      וקטנה לסיום

      ואם בעידן הקודם אמהותינו נהגו ללמד אותנו לספור עד 10 לפני שפותחים את הפה - כיום, בעידן האינטרנט, יש ללמד את הילדים לעיין בעלון השימוש לגולש באתר לפני ששולחים טוקבק. עניין של עשר דקות, בערך. מסמך משפטי מרתק. די מוציא את החשק לכתוב אפילו מלה אחת לאחריו.