אגדה אפלה

באוקטובר 2000, לפני כמעט שמונה שנים, יצא לחנויות משחק בשם American McGee’s Alice. מעצב המשחקים אמריקן מקגי, שעבד לפני כן על משחקים של סדרת Doom ו-Quake, לא היה שם מוכר באותם הימים, והצלחת המשחק הייתה זו שהקפיצה את מעמדו לזה של יוצר משחקים נחשב. והמשחק, לא רק שהצליח, אלא היה גם לאחד ממשחקי הפעולה הטובים ביותר של תחילת העשור לדעתי.

מאז עברו שמונה שנים בהם מקגי היה אחראי לשני משחקים נוספים – Scrapland הבינוני ו-Bad Day LA הנוראי, אבל נראה היה כאילו הוא חוזר למוטב עם משחק נוסף שמטרתו היא להפוך סיפור ילדים לאגדה חולנית ומטרידה. את מקומה של "עליסה בארץ הפלאות" תפסו סיפורי האחים גרים, והמשחק יועד ככותר אפיזודי לשירות GameTap – קוסנפט שהוכיח את זכות הקיום שלו בכותרים כמו Sam & Max. הפרק הראשון של הסדרה השבועית, בת 24 הפרקים, יצא לפני מספר ימים כשהוא זמין בחינם דרך Gametap. הפרקים הבאים יהיו זמינים בחינם למשך היממה הראשונה, ולאחר מכן יעלו כסף. לא ברור עדיין אם שחקנים ישראלים יוכלו לשחק בהם בלי להירשם לשירות – דבר שמתאפשר רק דרך כתובת IP צפון-אמריקאית. בינתיים יצאתי לבדוק אם חזר מקגי למוטב עם Grimm, או שמא מדובר בעוד כשלון.

התשובה לשאלה הזו נראתה לי פשוטה אחרי עשר דקות משחק, אבל השתנתה עוד מספר פעמים עד לרגעי כתיבת הביקורת הזו. הסיבה לכך היא ש-Grimm הוא בקושי משחק – אתם שולטים בדמות ששמה הוא כשם המשחק, והמראה שלה הוא כשל גמד זקן ומכוער, שגם מתברר גנרגן וסאדיסט. הגמד הזה עובר בסצינות מוכרות של אגדות האחים גרים והופך אותן להרבה יותר אפלות.

כשאני אומר עובר, הכוונה היא מילולית. רוב המשחק הזה מורכב מהליכה. אפשר להגיד שהוא דומה למשחקי ה-Katamari המצויינים – בתחילה, גרים משפיע ויזואלית "לרעה" על עצמים קטנים מאוד, אך עם עליה (מהירה מאוד) בדרגות הרוע שלו, הוא מתחיל להשפיע גם על פריטי נוף גדולים יותר. עזר כנגדו הם דמויות כמו אנשים וחזרזירים ש"מנקים" את הרשע שלו, אבל בדרגה גבוהה מספיק גם הם מושפעים מקסמו האפל.

השלב הממוצע כולל הרבה מאוד הליכה, אולי עם אתגר פלטפורמה ילדותי כזה או אחר, עד אשר תשפיעו על מספיק עצמים ותהפכו אותם ל"אפלים". הפרחים נובלים, האנשים הופכים לזומבים, ידיים מציצות מהקרקע, כלבים מתחילים לירוק אש ולשרוף את בעליהם. כל זה אמנם סדיסטי מכדי להתאים לילדים, אך עשוי דווקא ברמה גרפית נמוכה ומצועצעת מאוד. אין מנוס מלהגיד שהמשחק הזה די מכוער, אבל כאמור, זה לא הקטע בו.

האלמנט של Grimm שגרם לי לשנות את דעתי מ"זוועה" ל"נחמד", ואז לעצור איפשהו באמצע, בסביבות המלה האנגלית "meh", הוא הנראטיב. אין מה לעשות, המשחקיות שלו היא רק תירוץ להראות אפיזודות משעשעות, ובסופו של כל פרק גם את האגדה השלמה לאחר הטיפול המסור של גרים. הצחקוקים האלה הצליחו להשכיח ממני את היעדר האתגר והעניין שיש לי במעבר השלבים עצמו.

עם זאת, לפעמים המשחק חוצה את הגבול שבין החצוף והסאטירי לבין הוולגרי. כשגרים עוצר, הוא מתחיל להשתין, ובכך מסמל עד לאן הוא מסוגל לקפוץ. הוא גם מפליץ המון, ומדבר המון על להפליץ. וזה, איך לומר, לא באמת מצליח להצחיק.

האם המשחקיות של Grimm תשתפר בפרקים הבאים? אני מאוד מקווה שכן, זה יכול לעזור לו מאוד. וכחוויה חינמית, אמשיך לצרוך אותו. אבל לא הייתי ממהר לעשות מנוי לעונה שלמה, ונראה לי שגם לא אמהר לפתח ציפיות גדולות למשחק הבא של מקגי.