בלוגים שמוגים

תחושה של אי נעימות מלווה אותי בשנה האחרונה, בכל פעם בה אני שומע על עוד הצעת חוק מטרידה. הטור הזה מרבה לעשות רושם של כזה המתעסק בעיקר בבלוגים וכל מה שמסביבם, אבל לא רק. בעבר התייחסתי לא פעם לחוקים מטרידים למדי אשר בעיני מאיימים על "זוטות" כגון חופש הביטוי, הזכות לפרטיות ועוד. למי שלא זוכר, מדובר בחוקים הבאים: [[חוק נתוני התקשורת]] (הידוע בשם "חוק האח הגדול"), [[חוק הגבלת הגישה אל תכנים למבוגרים]] (הידוע בשם "חוק הצנזורה") ו[[חוק אחריותן המשפטית של הנהלות אתרי האינטרנט על דברי הגולשים המגיבים באתריהן]] (הידוע בשם "חוק הטוקבקים").

לרשימה המכובדת הזאת של חוקים המדירים שינה מעיני עתיד ככל הנראה להצטרף עתה סעיף נוסף – [[חוק מאגר נתונים ביומטרי]] שמו. לפי חוק זה, שהועבר ע"י הממשלה לדיון בוועדת השרים לחקיקה, יוקם בישראל מאגר מידע ביומטרי שיכלול טביעות אצבע וזיהוי פנים של כל אזרח במדינה. המטרה, במו בכל חוק שהוא, היא כמובן טובה מיסודה - זיהוי אדם לפי פרטים מדוייקים שאינם ניתנים לזיוף, דבר שאמור לספק הגנה מירבית מפני גניבות זהות. אני לא מאחל לאף אחד, ולמזלי גם מעולם לא יצא לי לחוות על בשרי את גניבת זהותי, אבל כפי שכבר כתבתי בעבר, לא מדובר במשהו מסובך בצורה יוצאת דופן.

קל מאוד עבורי להזדהות עם דבריה של [[רויטל סלומון]] כאשר היא מדברת בבלוג שלה על הצעת החוק הנ"ל. במקביל לכתיבת שורות אלה ניהלתי שיחות עם מספר אנשים שלא שמעו על החוק, ולא ממש הבינו את הבעייתיות המשתמעת ממנו לאחר שכן שמעו עליו. כפי שסלומון מזכירה, מאגר המידע שמכיל פרטים רבים על חלק ניכר מן האוכלוסיה הבוגרת במדינה דלף לאינטרנט כבר לפני שנים ואף ממשיך לדלוף ולהיות זמין לכל מי שיודע לחפש דברים באינטרנט. אבל עד כה היה מדובר אך ורק במידע טקסטואלי. אבטחת המידע האישי שלנו בידי הרשויות מייצרת תמונה עגומה למדי של העלול להתרחש במידה והמאגר הביומטרי ידלוף באותה הצורה.

בדצמבר 2007 פרסם עו"ד [[יהונתן קלינגר]] סיפור קצר המתאר השתלשלות אירועים בדיונית המתרחשת ביקום מקביל. ביקום הסיפור, מאפשר חוק נתוני התקשורת ללחום בפשע מבלי להתאמץ בהשגת ראיות ומידע, כי המידע גם ככה זמין או נמצא בהישג ידם של גורמי החקירה והאכיפה. סיפור זה של קלינגר רלוונטי היום יותר מתמיד. בעיני, עצם הצעת החוק הזו מהווה פגיעה בעקרון "חזקת החפות" ובעצם מטילה על החשוד להוכיח שהוא חף מפשע, במקום המצב התקין שבו הוא חף מפשע כל עוד הוא לא נמצא אשם.

The.co.ils הוא אתר שמוקדש למיזמי אינטרנט בישראל. חצי מצמד מייסדי האתר, [[ימי גליק]], כותב בבלוג שלו על ההבדל שבין העיתונאי לבלוגר. לדברי גליק הבלוגר אינו עיתונאי והיחס של הקוראים אל הבלוגר תלוי במידה רבה באופן שבו הוא ממתג את עצמו. אומנם בעת האחרונה אנחנו עדים לכך שתחומי הפעילות של הבלוגרים והעיתונאים מתחילים להתלכד ולהצטלב (ארשה לעצמי להשתמש בדוגמא של גליק ולהזכיר את TechCrunch), אבל ההבדל קיים.

לדבריו, להבדיל מן העיתונאי שכפוף לכללי אתיקה ומוסר, הבלוגר מחוייב אך ורק לחוקים שקבע לעצמו ואמינותו נובעת ממנו עצמו ולא משמה של הבמה עבורה הוא כותב (אם זה עיתון, מגזין או דף אישי ברשת). הדבר היחיד שכן משותף לשניהם, הוא הכפיפות לחוק.

אני חייב להודות שיש בי חולשה מסויימת לפרוייקטים של כתיבה קבוצתית. זה לא משנה אם מדובר בתחרות נושאת פרסים או לא, יש משהו שתמיד מושך אותי לשם, גם אם פעמים רבות רק בתור קורא צללים.
[[נועה אסטרייכר]], המנהלת החדשה של הבלוגיה בתפוז הכריזה על תחרות אהבה 2008 לרגל ט"ו באב המתקרב והולך. חג האהבה בפתח, ותפוז מזמינים אותכם לשתף את הקוראים שלכם בגילוי לב מרגש אשר יוקדש לאהוב או אהובת ליבכם. נכון לרגע כתיבת שורות אלה, לא ממש ידוע מהו יהיה הפרס לזוכה בתחרות הכתיבה, אבל אני אישית חושב שנושא זה יזכה להיענות גבוהה, והיה זוכה לאותה ההיענות בדיוק גם ללא פרסים בכלל.

בלינק בלוג "גם שם" מביא [[יוסי גורביץ']] את הבשורה לכך שגם [[ג'ורג' אורוול]] הופך ברבות הימים (ובאיחור מסויים) לבלוגר. החל מה-9 לאוגוסט יתחילו יומניו של הסופר וההוגה המעולה לעלות לרשת יום אחר יום. אם מישהו לא מכיר את אורוול - מדובר בסופר שכתב את 1984, ולפעמים (ראה את הכתוב בראש הטור) אני מרגיש שהמחוקקים שלנו שואבים את ההשראה שלנו מן הספר הזה.