לא לגעת!

F480 של סמסונג, שידוע גם בשם הציורי TouchWiz, הולך – ככל הנראה –להצליח מאד בישראל. זה אחד המכשירים הראשונים שמגיעים אלינו עם ממשק מגע מלא שלא דורש עט מיוחד לתפעול וממתג את עצמו כטלפון להמונים, הן מבחינת הפונקציות והן בכל הקשור לתפעול. מה עוד שהמחיר הלא-גבוה שלו, יחד עם ההבטחה של טלפון הסובב סביב מסך מגע מתקדם, הם מתכון להצלחה. חבל רק שהרושם הראשוני שיכול היה להיווצר אצלכם מצפייה בפרסומות מטעה לגמרי, כי F480 הוא לא מכשיר טוב. אם כבר, מדובר באחד הטלפונים המציקים ביותר אותם יצא לי להחזיק בידיי בשנה האחרונה.

יותר משנה עברה מאז שהושק הטלפון שבאמת הביא את מסך המגע להמונים – אייפון שמו. אני לא הולך לדבר פה על היתרונות והחסרונות של הסלולרי מבית אפל, וגם לא להלל אותו, כי לא בו עסקינן. אבל גם שונאיו הגדולים ביותר צריכים להתמודד עם האמת המרה – ממשק המשתמש של הטלפון ההוא מצוין. הוא מהיר, נוח, פשוט לתפעול ולא מבקש מכם להתאמץ יותר מדי הן בפעולות הפשוטות ביותר והן באלה המסובכות. בשנה שחלפה מאז, נאלצו יצרניות הטלפונים לחיות עם הידיעה שאפל העלתה את ממשקי המגע מדרגה, ושצריך להתמודד עכשיו במגרש חדש לגמרי. שנה הייתה למתכנתים של סמסונג להבין מה צריך לעשות, והיו להם גם כמה רעיונות לא רעים, אבל אלה טובעים בים של בעיות עיצוביות.

לפני שנכנס אליהן, הנה מעט מידע על מפרט המכשיר: הוא תומך ברשת דור 3.5, כשאיכות השיחה בו טובה יחסית ולא נתקלתי בבעיות של ניתוקים, גם בנסיעה ברכבת. משקלו עומד על 100 גרמים בלבד, מה שלא מקשה יותר מדי על שימוש ארוך אך עם זאת מספק מספיק כובד כדי שלא תשכחו אותו או ממנו. הסוללה של המכשיר היא סוללת 1000 מיליאמפרשעה, שמסוגלת להחזיק כיום-וחצי בשימוש נרחב. יש כאן גם בלוטות' 2.0 עם תמיכה ב-A2DP, ותמיכה בכרטיסי זכרון microSD. איפה קישוריות ה-WiFi? לא יודעים, היא לא נכנסה למפרט של המכשיר הזה, ומאוד חבל שכך.

הבעיה הראשונה של הטלפון נראית לעין כבר במבט ראשון, אבל רוב הסיכויים שלא תשימו לב אליה. אני, אישית, לא שמתי לב עד לתחילת השימוש. ובאמת שלא צריך להמעיט דווקא ביופי של העיצוב – הטלפון, שמורכב ברובו ממסך בגודל 2.8 אינץ', נראה מצוין. על המסגרת תוכלו למצוא גם כפתור נעילה, כפתור צילום ייעודי וכפתורי עוצמת שמיעה. מתחת למסך יש עוד שלושה כפתורים פיזיים: חיוג, ניתוק וכפתור רב-שימושי באמצע.

וזו, גברותי ורבותי, הבעיה. כי מכשיר מגע לא צריך כפתורי חיוג פיזיים – השימוש בהם לא אינטואיטיבי בעליל, ואפילו מציק. לא מעט פעמים נעצרתי לכמה שניות כדי להבין למה על המסך לא מופיע אייקון חיוג. זאת אם אתם לא מנסים להתקשר דרך ספר הטלפונים, כי משם תוכלו להתקשר בלי לגעת בכפתור פיזי.

בעיה נוספת היא ההתעקשות של סמסונג לא להיכנע לדבר הטיפשי ששמו סטנדרטים. אין ל-F480 חיבור USB ויציאת אוזניות – רק חיבור ייעודי שלא מאפשר לכם לשמוע בעזרתו מוזיקה אלא אם תקנו מתאם או באזניות הלא מוצלחות הכלולות בחבילה. הגישה הזאת מזיקה מאוד לטלפון, שאחד מתפקידיו הוא מכשיר מוזיקה ורדיו.
וידג'טים מציקים

הבעיות המעצבנות ביותר, כמו גם היתרונות הגדולים ביותר של המכשיר הופכים לברורים רק אחרי כמה ימים של שימוש בו. ונתחיל דווקא מהדבר הטוב ביותר עליו חשבו מהנדסי סמסונג – מסך ה-Widget. מדובר במסך הבית של הטלפון, שכולל סרגל צד נפתח בו יושבים הווידג'טים, תוספים קטנים שנועדו להביא לכם את הפונקציות השימושיות ביותר של הטלפון, כמו גם את אלה בהם סמסונג רוצה שתשתמשו, בלי שתאלצו לחפש אחריהן בתוך התפריט.

תהליך השימוש בווידג'טים האלה פשוט מאוד – גוררים אותם מסרגל הכלים אל המסך עצמו, ואלה נפרסים בתוך הדף. יש כאן שעון, לוח שנה, נגן המוזיקה והרדיו, תפריט המשחקים ועוד. חבל שהמסך עצמו קטן מכדי להכיל יותר משניים-שלושה ווידג'טים בו זמנית, אבל הרעיון עצמו דווקא די מלהיב, והרבה יותר שימושי מפתרונות דומים כמו Active Standby של נוקיה.

עם זאת, גם כאן הצליח המכשיר לעצבן אותי. אייקון המפעיל (אורנג' במקרה שלי) סירב להיעלם מהמסך. גררתי אותו לתוך הסרגל כדי שלא יפריע, וכעבור כמה דקות, כשפתחתי את נעילת המכשיר, הוא הופיע שוב, כשהוא גם תופס חלק מהמסך. לא ניתן גם להוריד אותו מהתפריט של הווידג'טים המופיעים בסרגל.

שלושת כפתורי המגע במסך הווידג'ט יכולים להעביר אתכם לתפריט החיוג, ספר הטלפונים או התפריט הראשי. התפריט הזה, שמגיע גם בשחור וגם בלבן, כולל גישה נוחה ליישומים, לוח שנה, הגדרות, מצלמה ושאר החשודים המיידיים. תתי התפריטים, כולל ספר הטלפונים, מסודרים בחוכמה יחסית, ודורשים הסתגלות מינימלית.

דבר נוסף שדורש הסתגלות מינימלית – ומאוד חבל שכך – היא הקשת הטקסטים. באם זו הודעת SMS, חיפוש בספר הטלפונים, הכנסת כתובת לדפדפן או כל דבר אחר, המקלדת היחידה בה ניתן להשתמש במכשיר הזה היא מקלדת מספרית. כן, במכשיר מתקדם עם מסך מגע החליטו לא ליצור מקלדת מלאה אלא להכריח אתכם ללחוץ על המספרים המוצגים על המסך. זה מיושן, לא נוח ולא מתאים לאופי המתקדם של המכשיר. הדבר היחיד שמקל עליכם כאן הוא תגובת הרטט ללחיצה על המסך, שמאפשרת הדפסה עיוורת אחרי אימון. ואגב, כשאתם מכניסים טקסט, יש לכם שני כפתורים עליהם כתוב "עברית". הראשון משנה את השפה, השני מפעיל ומכבה את המילון. לעולם תתבלבלו ביניהם. מתסכל, כבר אמרתי? כמעט כמו ההחלטה לצרף למכשיר את הדפדפן האיטי והמגושם מבית Access.

אם לא דיברתי מספיק על הבעיות של המכשיר, עוד אחת מהן צצה פעם אחר פעם בדפדפן, כמו גם כשאתם מנסים לגלול בספר הטלפונים או ביומן השיחות. ממשק הגלילה של הטלפון הזה פשוט לא עובד טוב, מכריח אתכם להתביית על המטרה ולגלול אליה באיטיות מרשימה פן תפספסו אותה. הדבר נכון במיוחד לקורא קבצי ה-PDF של המכשיר, שמתפקד כמו טרקטור בחלל החיצון – מגושם ולא יעיל.

כאמור, לא רק דברים רעים יש במכשיר הזה. מצלמת 5 המגה-פיקסל שלו, למשל, כוללת לא רק פלאש מרשים ומייצב תמונה לא רע בכלל אלא גם חיישן איכותי למדי ושימוש נבון בממשק המגע של הטלפון לסידור ההגדרות המתקדמות כמו רגישות לאור, הגדרות של זיהוי פנים וסוג של מיקוד. בלילה כל זה עובד פחות טוב, אבל עדיין, המצלמה היא מהטובות שבמצלמות סלולר בשוק הישראלי כיום.

גם נגן המוזיקה והרדיו מיושמים די טוב, ואחת האפשרויות השימושיות ביותר שמצאתי בטלפון היא מנגנון זיהוי השירים, אותו כמעט ולא פגשתי מחוץ לטלפונים של סוני-אריקסון. הוא עובד מצויין, והצליח לזהות את רוב השירים בהם אתגרתי אותו.

אבל הייתרונות האלה? הם לא מצליחים לגרום לי לחבב את המכשיר מספיק כדי להמליץ לקנות אותו. באמת, סבלתי לא מעט כשהשתמשתי ב-TouchWiz, והעיצוב המרשים שלו לא הצליח לכפר על בעייתיות השימוש. לדעתי, הוא מתאים רק לאנשים שקונים טלפון סלולרי רק כדי להשוויץ בו, לא באמת על מנת להשתמש בו.