בלוגים שמוגים

אם לשפוט לפי קורא ה-RSS שלי, אז בבחירות המוניציפליות הקרובות שיתקיימו בתל-אביב – יפו, כנראה שדב חנין ינצח. כמובן יכול מאוד להיות שרוב תומכי רון חולדאי (ומסתבר שהם מהווים אחוז זעום מכלל אוכלוסיית העיר, אם לשפוט לפי הנתונים שמביא [[יואב לרמן]] אינם בעלי נוכחות אינטרנטית ענפה ולכן אני הולך שולל אחרי קמפיין הבלוגים המאסיבי שקורא לתושבי העיר להצביע לחנין. כקונטרא להתעוררות סביב הבחירות והתמיכה בחנין, מביא [[חנן כהן]] נקודת מבט שונה במקצת על מערכת הבחירות הקרובה ומציע לצנן מעט את האווירה.

מידי כמה טורים אני נוהג להתייחס לאירועים בלוגספריים אשר אינם מתרחשים בשפה העברית. באחת הפעמים האחרונות אחד המגיבים העלה טענה בדבר אי הרלוונטיות של תכנים ברוסית לקוראי הטור. אני מוכן לקבל את העובדה שחלק ניכר מן הקוראים שלי לא יודעים רוסית כלל, או אינם שולטים בשפה במידה שתאפשר להם לצרוך טקסטים ברוסית. מובן מאליו שהיכולת המוגבלת לצרוך את התכנים הללו תגרום לכך שהעניין כלפי טקסטים אלה יהיה נמוך.

יחד עם זאת, אני חייב לא להסכים בנושא חוסר הרלוונטיות של התכנים הללו. משום מה, פעמים רבות כאשר אני מזכיר בטור זה בלוגים בשפה הרוסית, מדובר במקרים של צנזורה ופגיעה בחופש הביטוי. עולם הבלוגים אומנם קיים שנים, אבל עבור מרבית משתמשי האינטרנט המזדמנים, מדובר בתופעה חדשה ורבים עוד לא ממש למדו כיצד להתמודד איתה. הבעיה מתחילה כאשר האנשים שטרם למדו להתמודד עם בלוגים ולמעשה כלל לא מבינים מה הם בלוגים, נמנים על מקבלי ההחלטות, או בעל יכולת להשפיע על כאלה.

בדומה למקרה של [[סאווה טרנטייב]] אליו התייחסתי בהרחבה בעבר, גם הפעם מדובר בבלוגר שמואשם לפי סעיף 282 לחוק העונשין הרוסי. [[דמיטרי סולוביוב]] הכותב ב-LiveJournal תחת השם "dimon77" מואשם בהסתה לאלימות כלפי קבוצה סוציאלית באמצעות השימוש באמצעי תקשורת המונים. כתב התביעה קצר ביותר ומכיל רק את כותרות הפוסטים שלכאורה מכילים אלמנטים של הסתה. כמובן שאותו כתב תביעה לא כולל בתוכו קישורים אל הפוסטים הרלוונטיים, אבל למרבה המזל קיימים מנועי חיפוש. להבדיל מן התגובה של טרנטייב, בפוסטים של סולוביוב אין כל קריאה לפעולה – במקרה הכי גרוע, ישנה ביקורת שאינה מנוסחת בנימוס או יראת כבוד כלפי שירותי הבטחון הפדרלים הרוסים. לא צריך להיות משפטן גדול בשביל להבין שניצחון התביעה במקרה הזה יקבע את המשוואה: ביקורת = הסתה. אני רוצה להאמין שהתיק הזה יתפורר כבר בדיון הראשון בבית המשפט, אבל אירועים קודמים לא מאפשרים לי לשים את כספי על כך. בעיני, מדינת ישראל עושה רושם דמוקרטי בהרבה מרוסיה, ולכן אני מאוד אתפלא אם ביום מן הימים נראה משהו דומה גם אצלנו. למרבה הצער, אף פעם אי אפשר להיות בטוח עד הסוף.

אני מאוד מקווה שאין באמת אנשים שלא יצא להם לשמוע על רצח העם המתמשך בדארפור. חלק שומעים על הסכסוך בחדשות, כאשר באחד הלילות מספר הנרצחים מגיע למאות, ואילו הרוב הדומם מתוודע לנושא בכל פעם שמדווחים על פליטים שהצליחו להסתנן לישראל דרך גבול ישראל-מצריים. לפני כמה חודשים עלה על סדר יומה של הכנסת "חוק הפליטים" כאשר המטרה הסופית היא לקבל סמכות לגרש את הפליטים שמגיעים לישראל לאחר שהצליחט לברוח מן התופת בסודאן וגם לחמוק ממשמר הגבול המצרי שיורה בהם למוות. מגעיל אותי לחשוב שדווקא מדינת ישראל שהוקמה בעקבות שואת יהדות אירופה בכלל מעלה על דעתה להציע חוק שכזה. למרבה המזל, כל יום אני מגלה שיש גם אנשים שאכפת להם.

לפני כמה ימים גיליתי ש[[נמרוד אבישר]] פתח אתר לקבוצת סטודנטים שמכנה את עצמה "פעילים למען הפליטים". אני נוטה להאמין בכך שרבים מאיתנו לא מקדישים מחשבה נוספת לפליטים מסודן מכיוון שאנחנו פשוט לא נמצאים איתם בקשר או מכירים את סיפורם. אני בטוח שקוראים כאן אנשים שאכפת להם ואני ממליץ בחום להכנס לאתר ולקבל נקודת מבט קרובה יותר אל המציאות שמתרחשת תחת עינינו.

בתחילת החודש נפטר [[אלכסנדר סולז'ניצין]], סופר זוכה פרס נובל ואחד הסופרים החשובים ביותר במאה ה-20. כמו רבים בברית המועצות, גם הוא נרדף על-ידי השלטון הסובייטי וגם הוא היה כלוא במשך שנים ארוכות במחנות העבודה של סטאלין. יצירותיו המפורסמות ביותר עוסקות בחיים שבמחנה העבודה ואם יש קו מאפיין מרכזי שניתן לחוש בהן, הוא שלמרות הכל, במחנה אפשר לשרוד. [[וורלאם שלאמוב]] לא זכה בפרס נובל, אבל חוץ מזה, סיפור חייו דומה במידה רבה לזה של סולז'ניצין. שלאמוב אינו חולק את האופטימיות של סולז'ניצין – במחנה אפשר לשרוד, אבל כל יום שהאסיר נותר בחיים, זה אומר שמישהו אחר מת ובשורה התחתונה, המחנה הוא התגלמות הרשע והמוות. השלילה המוחלטת הזאת של ניצחון על הרשע לא הייתה קלה לעיכול, ולא נראה לי שאי פעם אוכל לעכל אותה עד הסוף. השוני הכה מוחלט הזה הותיר אותי בפה פעור ועיניים לחות אחרי כל סיפור קצר של שלאמוב.

זהו עוד פרוייקט כתיבה איכותי מבית "הסיפור האמיתי והמזעזע". הדד-ליין הוא העשירי בספטמבר, ו[[מיטל שרון]] מזמינה אותכם לשתף כיצד הספרות הרסה לכם את החיים בסיפור קצר או ארוך משלכם.