פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בלוגים שמוגים

      גם אם הרוחות בבלוג מתלהטות, זו לא סיבה מספיק טובה להיגרר לאלימות פיזית

      הטור הזה משתדל להחזיק את היד על דופק האירועים האקטואליים בבלוגוספירה, ובדרך כלל לא הייתי מטריד אותכם בנושאים שאפשר לכנותם מיושנים במימדי הזמן האינטרנטיים. המלחמה בין רוסיה לגאורגיה הסתיימה לה זה מכבר והייתי משוכנע כי העניין נשאר מאחורינו, עד שקראתי השבוע אודות קורבן נוסף וטרי במלחמה הזו. רציתי לכתוב הרבה דברים אחרים בטור של היום, אבל ככל שהתעמקתי עוד ועוד, הבנתי שאני פשוט לא יכול להתעלם מן המתרחש ומרבית הטור מוקדשת לנושא זה.

      רבות דובר בנושא חובת לקיחת האחריות על הדברים שאנו שופכים לתוך הבלוג, ולמרות הכל קשה להאמין ש-donat_13 האמין ולו לרגע אחד שימצא את עצמו בבית החולים בעקבות דברים שכתב ב-LiveJournal שלו ודעותיו על הצד של רוסיה במהלך המלחמתי. סמוך לשעה 9 בערב, ב-20 לאוגוסט donat_13 הותקף ע"י אדם שאינו מכיר באמצעות אלה שהוטחה בראשו. למעשה האלימות הנ"ל קדמו חילופי דברים בין השניים – התוקף טען כי הבלוגר הביע עמדה נגד הצבא הרוסי והביע שמחה על מות החיילים הרוסיים. מכשניסה donat_13 לסיים את הויכוח ולעזוב את המקום, הוא הותקף ונפל לרצפה בעוד שהתוקף נמלט מזירת הפשע.

      אלימות מילולית ואלימות פיזית

      כוחו של הבלוגר הוא במילים אשר יוצאות מתחת לאצבעותיו. כאשר אני כותב דבר-מה, אני מוכן לשאת באחריות לדבריי ואני מצפה מקוראיי להביע את דעתם על מה שאני כותב ובמידת הצורך לדרוש ממני תיקונים נדרשים אם הם סבורים שדבריי אינם נכונים או אינם מתאימים. לא מן הנמנע שבמהלך הדיון שיווצר, השיח יגרר לטונים גבוהים ולמילים קשות. אני מתנגד לאלימות באשר היא ומחזיק בדעה כי האלימות הינה המפלט האחרון של מעוטי היכולת. יחד עם זאת, אלימות פיזית מהווה בעיני חציית קו אדום חמור בהרבה מאשר אם היה מדובר בתגובה הכוללת אלימות מילולית.

      זהו אירוע שונה לחלוטין, אבל עם זאת כלל לא חדש. כבר לפני שנה וקצת סיפרתי לכם בטור הזה על מקרה דומה שאירע דווקא לבלוגר ישראלי. רועי ארד, בלוגר באתר "רשימות", כתב בבלוג שלו דברים לא מצאו חן בעיני נועם וואהל. בפעם הבאה שהשניים נתקלו אחד בשני, הכה וואהל את ארד וניסה לחנוק אותו. באותה תקופה לא רציתי לתפוס עמדה ולהחליט מי מבין השניים צודק ומי מביניהם טועה. היום אני נוטה לראות את הדברים באור שונה במקצת מכפי שראיתי אותם לפני שנה. מהות הויכוח בין השניים לא חשובה, אבל דעתי היא שארד הוא הצודק, ולו רק אם זה על סמך השלילה – הוא לא היה זה שפנה לאלימות. לפוסט של donat_13 יש נכון לרגע כתיבת שורות אלה 15 עמודי תגובות. חלקן מביעות זעזוע עמוק ממה שהתרחש וחלקן דווקא מקבלות את האירוע כולו בהבנה תחת התירוץ שיש לדעת לקחת אחריות על הדברים שכותבים. אני לא מסוגל להבין ובטח שלא לקבל את התגובות הללו – הן שמעודדות את המקרה הבא בו אדם שלא יסכים עם דבריו של בלוגר, יחליט לסגור איתו את החשבונות בחיים שחוץ לאינטרנט. לא עידוד ולא מתן הלגיטימציה הם שימנעו את מעשה האלימות הבא.

      SEO טוב ו-SEO רע

      לפני שני טורים ביכיתי את הימים ההזויים בהם אנו חיים – ימים שבהם תוכנית ריאליטי מוחקת מן התודעה יצירות ספרותיות יוצאות דופן, או לכל הפחות מסיטה יצירות אלו מראש תוצאות החיפוש. מבדיקה שערכתי, התוצאה הרביעית בחיפוש "האח הגדול" מובילה אל הערך אודות הספר "1984" בויקיפדיה. זה עדיין לא מספיק בעיני, אבל במבט ריאלי אני יכול להניח שיום אחד התוכנית תרד מן המסך שלי, תתכסה באבק והרומן של אורוול יחזור לראש הטבלה. קמפיין ה-SEO (מיטוב אתרים למנועי חיפוש) שהושק במטרה לדחוף את "האח הגדול" המקורי מהווה בעיני דוגמא לאופן שבו הבלוגרים יכולים לשנות ולתרום דבר מה למען כל גולשי האינטרנט.

      לעומת זאת, כאשר אני שומע כך שבלוגרים מנסים לגרום לעיר "תל-אביב" להוביל אל דב חנין (אשר מתמודד לראשות העיר ומסתמן כמתמודד העיקרי אל מול ראש העיר המכהן – רון חולדאי) אני רואה בכך סימפטום שלילי במאבק חיובי מיוחד במינו. הבלוגים לא באמת זקוקים למקרה מייצג שיוכיח את כוחם הרב, אך ללא ספק, אם חנין אכן יזכה יהיה זהו אירוע חסר תקדים (למעט אולי הספקולציות בנוגע לבחירתה של שרה פיילין). האח הגדול של אורוול לא צריך להוכיח לאף אחד כלום. חנין טרם נבחר, ואם וכאשר יבחר, יהיה עליו לפעול על-מנת להפוך לאסוציאציה הראשונה לשם העיר "תל-אביב".