הטכנופובית נגד הנאצים

כבר שבועות שלטכנופובית אין זמן לשחק במחשב, ובקושי לבדוק מיילים. הייתם חושבים שיהיה לה קל לחזור לחיים האמיתיים, אבל כמו כל גיבור בסרט שראה את גן העדן ואז נאלץ להתעורר אל אהובתו הצועקת "אל תלך אל האור!", גם הטכנופובית כבר לא יודעת שובע. היא חולמת בלילות על נמלולים, בלשים באנימציה גרועה, דמויות משועממות שעומדות בכיכר העיר ומנסות להרוג אחד את השני, וכמובן, יקיר ליבה דיאבלו, המפלץ באדום.

כמובן, ידעתי כל הזמן שלא אוכל לנטוש את מעריצי הנאמנים לאורך זמן (מעריצים נאמנים? אתם שם? היי, אמא!) ולכן קיבלתי השבוע את המלצתו של אחד הגולשים חובבי הנוסטלגיה, שטען שכל מה שאני צריכה זה משחק מכות-ויריות בריא (ועוד כמה דברים שלא יאה כל כך להעלות על הדפוס, אפילו הדפוס הוירטואלי), ונתן לי לינק להורדת המשחק "הטירה הנאצית". המקום לא נשמע נחמד במיוחד, אבל כבר למדתי שזה חלק מהעניין במשחקים אלימים מהסוג הזה. ככל שהמקום נשמע פחות נחמד, המשחק יותר כיף. "הצינוק האפל שעל הר האבדון הקודר", לפי ההיגיון הזה, הוא משחק הרבה יותר מבטיח מ"החדר של חני".

וכך נפגשנו, אני וקפטן וויליאם ג'יי. בלקזוביץ' (אמריקאי יהודי כזה, בשביל שיהיה פוליטיקלי קורקט), אסיר הנמלט מהשבי הנאצי כשרק סכין בידיו, אשר נאלץ לירות את דרכו אל החופש דרך מאות חיילים עוינים, כשהוא אוכל מדי פעם חתיכת עוף או אוכל של כלבים כדי להבריא מפצעיו. כבר כשבחרתי את רמת המשחק הקלה ביותר (שעיטרה את גיבורנו בראש של תינוק) היה ברור לשנינו שזו הולכת להיות תחילתה של ידידות מופלאה.

קצת כמו אינדיאנה ג'ונס במסעו אחרי הרייטינג, הסתובבתי גם אני ואספתי תיבות אוצר, גביעים זהובים וצלבים מנצנצים (טוב, מישהו בטח התכוון שהם ינצנצו, אבל זו רק תחילת האנימציה התלת מימדית, בחייכם). אין ספק שהטירה הנאצית מציעה סביבה משובחת של מבוך קירות צבעוניים, חדרים סודיים מוסתרים מאחורי ציורי עץ, שלדים מאחורי סורגי ברזל (אחיי האמריקאים ז"ל, ללא ספק) ותלויים בשלשלאות מהתקרה, וכמובן, חיילים נאצים שרצים ממקום למקום ויורים, כי זה הרי מה שנאצים רעים עושים. אה, וכמובן, צלבי קרס בכל מקום ודיוקנו של אדולף היטלר הנשקף מתמונות עצומות ברחבי המסדרונות, כנראה כדי להגביר את האותנטיות, ואולי כדי להסוות את העובדה שכל החיילים במשחק מדברים באנגלית צחה ואפילו לא במבטא גרמני.

משחקי יריות ומכות הן לא כוס התה של הטכנופובית, אולי בגלל הנטייה המשונה ביותר שלה לקפוא כשמתחילים לירות בה. אבל לומר את האמת, מ"הטירה הנאצית" השתעממתי מהר. לא רק זה, גם חטפתי בחילה. לא בגלל השלדים, ההרג וכתמי הדם, חס וחלילה. בגלל התנועה התלת מימדית הזאת, שהכריחה אותי לזוז כל הזמן מהר ולהסתובב סיבוב של 360 מעלות בכל חדר שנכנסתי אליו. בגלל הזווית מוגבלת, צריך לארוב מעבר לפינות, לעמוד על המשמר, להתקרב ולהתרחק במהירות. בגרפיקה תלת מימדית ממוחשבת ומיושנת, זה מסוג הדברים שגורמים לכם להיזכר איך הקאתם בספינת הפיראטים בלונה פארק בגיל שמונה.

אני מניחה ש"הטירה הנאצית", או בשמה המקורי Wolfenstein (כן, זה עוד אחד מאותם תרגומים יצירתיים ששנות התשעים הביאו לנו), היתה אקשן מגניב בזמנה, אבל אפילו עם הידע המועט שלי הצלחתי לזהות שעולם המכות והיריות התקדם הרבה מאז שהיא היתה בשטח. מצד שני, יש משהו כיפי באקשן שהוא לא באמת מפחיד, לא באמת מגעיל, לא באמת מסובך, לא באמת דורש יצירתיות, ושכל כתמי הדם בו נראים כמו ריבועים קטנים. טירה נאצית היא בעצם סוג של טטריס. יש לך חייל שמורכב 59 ריבועים, אתה צריך לירות עליו כדי שיהיו עוד 3 ריבועי דם קטנים, ואז תעשה שורה והוא יפול.

ובדיוק כמו טטריס, יש לטירה נאצית את אותו ערך משחקי – לכבות את המוח, ולירות בחיילים נאצים בלי לחשוב הרבה. לא משנה כמה שנים עברו, כמה העולם נעשה פציפיסטי וכמה איראן תגנה את הפיגועים בקו 5, לירות בחיילים נאצים תמיד ישאר סוג-של-בסדר, כזה. והאמת, אחרי יום ארוך שבו כל מה שבא לכם זה משחק טיפשי, זה גם סוג-של-מספק.