פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אני רוצה לפתח תקווה!

      קהל היעד של Mercenaries 2 הוא אדם אחד - ניצן הורוביץ, וגם זה רק כיוון שהמשחק מתרחש בונצואלה

      את רוב המידע שיש לי על ונצואלה, אני מקבל מניצן הורוביץ – עורך חדשות החוץ של ערוץ 10, שמאוד אוהב להזכיר את המדינה ואת מנהיגה הוגו צ'אבז בפינה שלו אצל לונדון וקירשנבאום. כשהגעתי לונצואלה הוירטואלית – זו בה מתרחש 'Mercenaries 2: World in Flames', הבנתי שיוצרי המשחק כנראה מאוד אוהבים את הפינה, והחליטו למקם שם את המשחק הגרוע-למדי שלהם כי רוב הסיכויים הם שבכל מקום אחר יקטלו אותם, אבל ניצן הורוביץ אולי יגיד עליהם מילה טובה. והיי, יש שם גם מזימות פוליטיות ומלחמה על נפט, אז המשחק הזה יכול - איכשהו, בקושי - להיחשב לרלוונטי.

      לפני שאעבור לקטילה המפורטת, אציין רק כי המשחק הוא המשך של Mercenaries: Playground of Destruction שיצא לפלייסטיישן 2 ולאקס-בוקס וחי בצילו של GTA: San Andreas כל חייו, למרות שהיה מגניב יותר מאחיו המפורסם בלא-מעט דברים. כך, למשל, התרחש המשחק בצפון קוריאה, ונתן לשחקנים ארסנל גדול מאוד של כלי נשק וכלי רכב שונים. אבל לא על המשחק הראשון בסדרה באנו לדבר כאן, אלא על השני, אזי אניח לפניכם את מסקנותיי מוונצואלה הווירטואלית.

      החיים קלישאיים ומשעממים, אבל וונצואלה יותר

      בתיאוריה, Mercenaries 2 הוא משחק "ארגז חול"- כזה בו השחקן, אחריו עוקבת מצלמת גוף שלישי עיקשת, יכול ללכת לאן שהוא רוצה ולעשות כמעט מה שהוא רוצה, תוך ביצוע משימות עיקריות ומשימות צד. האמת היא שגם דה פקטו מדובר בכותר כזה, אבל אין בהגדרה הזו דיעה על טיב המוצר, זו תגיע עוד מעט.

      לאחר הקדמה בנאלית שכוללת ביצוע משימה ובגידה בידי שליט של וונצואלה, אנחנו נכנסים לנעליים של אחת משלוש הדמויות של המשחק. ההבדלים ביניהם מינוריים, ויש לי הרגשה שמרבית השחקנים יעדיפו את מטיאס נילסן השוודי בגלל חזותו המשעשעת. המטרה: לתפוס ולהרוג את הבוגד הנפשע, ואת כל מי שעומד בדרככם.

      בוונצואלה השוודי הוא סופרמן, והתושבים המקומיים אובדניים

      חצי השעה הראשונה של Mercenaries 2 בעיקר מוזרה, ולא בקטע טוב. המפתחים שלו ניסו להפוך את המשימות הראשונות ללימודיות, אבל בפועל אנחנו לרוב מקבלים הוראות על ביצוע דבר כזה או אחר לאחר שכבר ביצענו אותו. כמו כן, בדקות הראשונות האלה תבינו גם שיש בונצואלה שיחים בהם ניתן להתקע בלי אפשרות להתקדם – כאלה שלא זזים גם אם תזרקו עליהם רימון, ושכל האנשים במדינה אובדניים.

      תשמעו, לא באמת הייתי אי פעם בונצואלה, אבל אני מקווה מאוד שלא כולם שם מתנהגים כמו במשחק הזה. לא ראיתי אף לא פעם אחת בה האויבים שלי ניסו לעבוד יחד. ברוב המקרים, הם פשוט מבצעים את הסקריפט הרגיל של ריצהנסיעהטיסה מהירה לעברכם עם פטאליזם בעיניים. ולא בכדי, אין להם סיכוי.

      הסיבה העיקרית לכך שאין להם סיכוי היא שהם טיפשיים להפליא, אבל מעבר לכך, השמש הונצואלנית-הווירטואלית משפיעה עליכם כמו שמש אדומה על סופרמן. לא, באמת, אי אפשר להרוג אתכם כמעט. כשמד הבריאות שלכם יורד לכמעט-אפס, אתם נכנסים למצב בו המסך הופך לאדמדם והעור שלכם מתקשה בצורה שלא מאפשרת כמעט פגיעה נוספת. כל מה שצריך לעשות אז, הוא לרוץ קצת ולהתחבא מאחורי האבן הקרובה, ולחכות כמה שניות עד שאחוזי הבריאות יעלו. מילא אם זה היה תקף רק לירי, אבל הדבר נכון גם לנפילה ממסוק הנמצא בגובה של 30-40 מטרים. הדבר מוציא מהמשחק את כל שאריות האתגר, שרובו נעלם לאחר ההבנה שהאויבים עצמם טיפשים.

      פיצוץ ופיהוק

      מילא אויבים טיפשיים ועלילה קלישאית, הרי יש הרבה מאוד פיצוצים, והמון משימות שונות. ובכן, זה נכון, כל אלה קיימים, אבל גם הם עשויים בצורה לא ממש מעניינת. קחו, למשל, את מנגנון המשימות - הדבר המעניין ביותר שהיה אמור לקרות למשחק הזה. בניגוד ל-GTA ודומיו, בהם מקבלים משימות מקבוצות יריבות וזה לא מפריע לאף אחד, כאן לכל אחת מחמש הקבוצות הפועלות באזור יש מד חיבה שמראה כמה בדיוק הם אוהבים אתכם. ואם תבצעו משימות נגדם, החיבה הזו תרד ותרד. בפועל זה אומר שהם לא יספקו לכם משימות, וגם לא יתנו לכם לעבור בשטח שלהם בלי להיכנס לקרב ייריות מייגע. אבל בפועל, תמיד אפשר לשלם שוחד כדי לשפר את היחס של הקבוצה אליכם, והמנגנון עצמו נכנס לפעולה רק בשלב מאוחר-יחסית של המשחק, כשלפני זה כולם יתנו לכם משימות המכוונות כנגד הצבא של וונצואלה - אויב משותף של כולם.

      כך אנחנו נשארים עם מפה ענקית שכוללת ערים, ג'ונגלים, בסיסי מורדים ואסדות קידוח נפט, כשבכל אלה מפוזרות המשימות הבאמת-לא-מקוריות, ולעיתים טיפשיות מדי. פעם אחר פעם תתבקשו להשתלט על בסיס, לפוצץ מבנים ולהרוג אנשים שמוקפים בטבעות אבטחה לא רלוונטיות בעליל. העובדה שניתן לקנות ציוד שיונחת לידכם הייתה מועילה, אילו היה בה צורך. אבל באמת שאין, כי בכל מעוז אויב יהיה טנק עליו ניתן להשתלט בכמה לחיצות כפתור, ומרבית האויבים שלכם לא יהיו חכמים מספיק כדי לנסות ולירות עליו עם משהו שיכול לחדור שיריון.

      כל זה, כפי שאמרתי, משעמם, אבל יש במשחק גם כמה דברים שעוברים את הגבול לתחום ה"מעצבן". בין אלה אפשר למצוא את הבאגים הרבים שגורמים לכם למות בלי סיבה ולמכוניות שלכם להיתקע בשיחים דלילים, את העצות המטומטמות שתקבלו באוזניה מהשותפה שלכם - כי אחרי שעתיים של משחק, ואחרי ששמעתם זאת עשרות פעמים, אתם כבר יודעים שאם משעמם לכם תוכלו לחזור לוילה לקבל עוד משימות - ואת עיצוב המשימות שכולל לא פעם מקומות המבוצרים מ-3 צדדים, ופתוחים לגמרי בצד הרביעי.

      החלק המקוון של Mercenaries 2, אגב, מתבטא בכך שתוכלו להצטרף למשחק של אנשים אחרים, והם יוכלו להצטרף למשחק שלכם. זה יכול לעבוד ל-10 דקות בערך, אבל אחר כך שניכם תשתעממו, כי שוב, אין כאן אפילו שמץ של אתגר.

      אני רוצה לפתח תקווה

      הייתרון היחיד של Mercenaries 2 על משחקי ארגז-חול אחרים הוא בגרפיקה. זו באמת יפה, והמרחבים של ונצואלה נתנו למפתחים את האפשרות להראות כמה וכמה סוגי נוף שונים. כמו כן, 130 הסוגים של כלי הרכב מפורטים מאוד, וכך גם האפקטים של פיצוצים. בצלילים, לעומת זאת, הם פישלו. כנראה שכשהגיעו לצלילים, נגמר התקציב, אז הוקלטו משפטים בודדים של הדמויות הראשיות, והמשפטים האלה חוזרים על עצמם כל הזמן.

      אלה רק חלק מהבעיות של המשחק הזה - אחד הכותרים הכי מאכזבים שפגשתי בשנים האחרונות. מה שהיה טוב לפלייסטיישן 2 כבר לא טוב לפלייסטיישן 3 ואקס-בוקס 360, והתקווה היחידה שלי היא שהאופי המקוון של הקונסולות יאפשר למפתחים להוציא טלאיים שיתקנו את המנגנונים השבורים הרבים כל כך שיש פה.