עומס בדרך לגהינום

בנוף כותרי הפעולה שזורקים את השחקן לקרבות של מלחמת העולם השניה, Brothers in Arms היא סדרה מוזרה קמעה. ראשית כל, אמנם מדובר במשחקי פעולה, אך המצ'ואיזם הרמבואיסטי של Call of Duty ו-Medal of Honor פינה בהם מקום לחשיבה אסטרטגית ופיקוד על צוותים בלעדיהם לא תוכלו לשרוד.

שנית, למשחקים האלה – שכוללים את Road To Hill 30 מ-2005 ואת Earned in Blood מאותה השנה, כמו גם מספר כותרי צד ל-DS, PSP ו-Wii – הייתה עלילה, והיו דמויות שלמדנו להכיר ולאהוב (או לשנוא), בזכות האישיות המאוד בולטת שלהן.

Hell’s Highway, שמגיע עכשיו, היה אמור לקחת את הסדרה צעד אחד קדימה. הוא יוצא בתקופה בה סדרות כמו Ghost Recon ו-Gears of War הפכו את משחקי הפעולה הטקטיים לז'אנר מרכזי ומהצליח, וכחצי עשור לאחר שהתחיל להימאס לנו ממשחקי מלחמת העולם השניה.

המשחק החדש לא מבזבז זמן ומכניס אותנו ישירות לעלילה באמצעות פלאשבקים שיגידו הרבה למי ששיחק בכותרים הקודמים, ויבלבלו מאוד את מי שלא. ובכלל, למרות שזה משחק פעולה והעלילה לא אמורה להיות חלק גדול ממנו – צריך להגיד כמה מילים עליה.

בשלב מסויים של התבגרות, מתחיל האדם להבין מהו פתוס, ואם האדם נבון – הוא מתחיל גם להבין שלפעמים כדאי להפגין קצת איפוק ולמתן את הפתוס הזה, פן יחשבו אחרים שהוא והעלילה שלו מעאפנים. מייק ניומן, מי שכתב את העלילה של משחקי Brothers in Arms, פועל בצורה רגרסיבית, והעלילה של Hell’s Highway הרבה יותר פתטית מקודמותיה. בשלבים האחרונים של המשחק, זה הופך לברור כל כך עד שהצורך לדלג על סרטוני המעבר הופך למאוד אקוטי. הפגם הזה מונע מאיתנו להשתמש בייתרון המשכיות העלילה ולהתחבר לדמויות. כי באמת, אני לא מצאתי דמות אחת איתה הייתי יכול להזדהות במשחק הזה, במיוחד לא עם הגיבור הראשי התמהוני.

למזלנו, למרות ריבוי פרטי העלילה, היא עדיין משנית לאקשן במשחק הזה. Hell’s Highway משתמש, במשך רוב המשחק, בנוסחה של קודמיו – צוות אחד מדכא את אש היריב ומסיח את דעתו, בזמן שצוות אחר מאגף את היריב הזה ומשמיד אותו מהצד.

השיפור הגדול ביותר לנוסחה הזו הוא היכולת להשמיד סוגי מחבוא "חלשים" כמו שקי חול וגדרות עץ. מי שעושה את זה ביעילות הכי גבוהה הוא צוות הבזוקה, שנמצא אתכם במרבית השלבים. הבעיה היא הקשיחות של החוקים בהשמדת הרכוש הזו – רק פריטים מסויימים מאוד מושפעים מטילי הבזוקה, כשכל מה שעשוי מאבנים ומתכת בלתי ניתן להריסה או תזוזה.

במובן מסויים הקרבת הריאליזם הזו מועילה מאוד – היא נותנת לכם תמיד עוגנים בשדה הקרב, ונותנת למשחק מימד של פאזל. בכל רגע נתון תוכלו להסתכל על המפה הטקטית שלכם, לבדוק איפה נמצא היריב, למצוא דרך לאגף אותו ולעשות זאת בלי לדאוג שגדר הלבנים תקרוס על ראשכם.

עוד הקרבה של ריאליזם למען המשחקיות היא מערכת הבריאות. בדומה למשחקי פעולה אחרים, הפגיעות שלכם נעלמות לאחר מספר שניות של מנוחה במחסה, והאינדיקציה לכך שצריך למצוא מחבוא מגיעה באמצעות הפיכתו של המסך לאדום יותר ויותר. זו, כאמור, מערכת שראינו לא פעם, וכמו במשחקים אחרים גם כאן היא עובדת מצוין ומאפשרת לכם להתרכז בקרב ולא במציאת ערכות בריאות קסומות.

מערכת השליטה בצוותים עליהם אתם מפקדים פשוטה יחסית – כפתור אחד מטפל בכל מתן הוראות התזוזה והאש, כשכפתור אחר עובר בין הצוותים והכפתור השלישי אומר להם לעקוב אחריכם. עם זאת, לוקח זמן להתרגל למערכת, והמשחק לא מאוד סלחני. למזלכם, בכל כמה דקות תפגשו נקודת שמירה, ולאחר מספר שעות משחק תתרגלו למערכת הקיימת. לחלופין, אם אתם מרגישים שמשהו ממש לא בסדר עם הדרך בה המשחק מציע לכם לשלוט בדמות שלכם ובצוותים האחרים, יש לו ערכות שליטה אלטרנטיביות, מוכרות יותר, אליהן ניתן לעבור דרך תפריט ההגדרות.

לדאבוני הרב, גם כשתתרגלו למערכת, לא תוכלו להתרגל להתנהגות חברי הצוות שלכם. הם אמנם לא ממש מטומטמים, ויודעים למצוא מחסה בזמן קרב, אבל כולם – גם חיילים אמריקאים וגם הנאצים – סובלים מבעיות מוטוריות וסימנים של מחלת אלצהיימר. הם נתקעים בקירות, רצים בסיבובים כי הם לא מוצאים את דרכם ומסרבים לירות כי אין להם קו ירי ישיר כשכל מה שהיה צריך לעשות זה לזוז כמה סנטימטרים ולפוצץ את תת המקלע המעצבן. לנאצים יש נטייה מעצבנת לעמוד במקום ולחכות עד שתירו בהם, זאת כשידיים ורגליים של חבריהם למפלגה נוחתות סביבם.

אם בעיית האינטליגנציה הייתה המשמעותית ביותר במשחק, הייתי מאוד שמח. היא אמנם מתסכלת, אבל לא מפריעה לעיתים קרובות מאוד. אבל היא לא. הצרה הגדולה של Hell’s Highway היא הרפטטיביות. השגרה של הפאזלים המלחמתיים נקטעת רק לעיתים רחוקות מאוד, וגם זה לטובת שלבים לא מלהיבים במיוחד. אין כאן אפילו חלק אחד שמתקרב לנחיתה של בעלות הבית על חוף של נורמנדי ב-Medal of Honor או שלבי הפלאשבק ומטוס הריגול ב-Call of Duty האחרון.

כך, לאחר שעה-שעתיים, מתחילה רמת הריגוש לרדת, ובמקומה מגיע רצף הפעולות הטכני: תסתכל על המפה הטקטית, מצא מקום מחסה לך ולצוות, אתר את החוליות החלשות, השמד אותן, אגף את השאר והשמד גם אותם.

לא לזה חיכינו שלוש שנים. נכון, הגרפיקה של המשחק מרשימה מאוד, רמת הפירוט תואמת את הציפיות ממשחק פלייסטיישן 3 והאפקטים הפיזיקליים משעשעים (מדי פעם אתם רואים בהילוך איטי מה קורה כשהכדור או הטיל נפגש עם היריב. שקי חול עפים, כמו גם ראשים וגפיים) אבל חדשנות – אין.

מה שאמרתי כאן פסימי, אבל צריך לזכור – עדיין מדובר במשחק לא רע בכלל. טוב, אפילו. אבל לא מצויין, כפי שאומרים. אם עדיין לא נמאס לכם ממשחקי מלחמת העולם השניה, אבל כן מאסתם בתסריטי "אחד נגד מאה נאצים", Hell’s Highway הוא אפשרות יותר מסבירה עבורכם. אבל אל תצפו לפעור את הלסת בתדהמה ולסגור אותה רק לאחר שתסיימו את המשחק, כי זה פשוט לא יקרה.