בלוגים שמוגים

לפני כמה ימים עבר בקריאה ראשונה החוק להקמת מאגר מידע ביומטרי. המאגר צפוי לכלול תמונות וטביעות אצבע של כולנו והחוק להקמתו עבר ברוב של 18 חברי כנסת נגד 1. תחשבו על זה, תשעה-עשר חברי כנסת סה"כ שנמצאים במליאה ועוד 101 שאינם נמצאים. [[יוסי גורביץ]] מזכיר בהתייחסו לאבסורד הזה את הימים בהם הממשלה יכלה ליפול בעת נוכחות של שלושה חברי כנסת בלבד במליאה ומתריע מפני המשך ההפקר הזה. הההצעה של גורביץ פשוטה למדי – לחייב רוב של 60 חברי כנסת לצורך קבלת חוק. גם ככה קואליציה צריכה להיות בת 61 חברים ומעלה, ואם היא לא מצליחה לקבץ את כולם במשכן, כנראה שהחוק אינו ראוי לעבור - כך לדברי גורביץ.

אבל נחזור לענינו. שמו של חבר הכנסת היחיד שניסה למנוע את החוק הזה הוא [[דב חנין]]. מלבד הפגיעה הבוטה בפרטיות של כל אחד מאיתנו, הצעת החוק הנ"ל סוללת את חזרתו של חוק הצנזורה באינטרנט (892, אם שכחתם). בגרסתו המקורית כללה הצעת החוק זיהוי ביומטרי. לאחר מספר דיונים הוסרה הדרישה מהצעת החוק. במידה ויוקם מאגר כזה, הדבר יקל במידה רבה גם על חוק הצנזורה של האינטרנט לעבור.

תמה תחרות הבלוגים העצמאיים הטובים ביותר של אתר בלוגרים.נט. במקום הראשון זכה בלוג ביקורת הטלויזיה "[[הטוויץ של צפניה]]". מעבר לבחירת הבלוג הכי טוב לפי מספר ההצבעות, התחלקה התחרות גם לקטגוריות:

"אחר" - [[כנרת רוזנבלום]] עם הבלוג "פריזאית".
"אישי" - [[דובי קננגיסר]] עם הבלוג "לא שומעים!".
"טכנולוגיה ואינטרנט" – TGSPOT בלוג הגאדג'טים של [[איתי מקמל]] ו[[ארן סלע]].
"טכני-מקצועי" – "סיפורי סבתא" של [[נתאי פרץ]].
"ניהול תוכן, שיווק וקידום אתרים" – הבלוג של המיליונר בפיג'מה
"פוליטיקה וחברה" – הבלוג הקבוצתי וההומוריסטי, היתוך קר למפגרים.
"תרבות" – [[גלעד סרי לוי]] עם הבלוג "ספר חברה תרבות".

סה"כ שמונה זוכים במקומות ראשונים ולמרות זאת אין זה אומר ששאר הבלוגים אינם שווים את זמנכם. אני ממליץ להכנס לאתר התחרות ולבקר בכל אחד מן הבלוגים הללו, כמו גן בבלוגים נוספים אשר לקחו חלק בתחרות.

פעם בכמה חודשים או שנים חוזר שמו של יגאל עמיר לכותרות. זה לא היה מתרחש אם לא היה בנמצא רצון להזכר בקיומו. זה גם לא היה מתרחש אם במדינת ישראל היה עונש מוות, אבל במצב כזה היה קשה יותר לנסות ליצור עם השנים פקפוק ותדמית של מלאך כדי לעורר שיח ציבורי ולהביא בסופו של דבר לשחרורו אי שם בעתיד הלא נודע. אבל תחת זאת, הוא חי וכלוא ובונה לאיטו את הדרך ללגיטימציה בעינינו. עם כמה שקשה לי להודות בכך בפני עצמי, אני משוכנע שהוא ישוחרר בסופו של דבר והשאלה העיקרית שמטרידה אותי בכל הסיפור היא כיצד יתקבל בציבור. האם בזרועות פתוחות ובהמון צוהל או בהתעלמות קולקטיבית וחוסר רצון לקיומו.

בסיפור העכשיווי אני גם מוטרד מן השמועות העולות בדבר האופן שבו "הריאיון" הנ"ל הושג – במסווה של שיחות רקע טלפוניות, לקראת בקשה רשמית לקיום ריאיון (כך לדבריה של לריסה טרימבובלר-עמיר בבלוג שלה). כמובן שאני לא היחיד שחושב ומתייחס להופעתו המחודשת של יגאל עמיר בתודעה שלנו. בלוגרים רבים הביעו השבוע את דעתם בנושא, ומכל מה שקראתי, מצאתי לנכון להביא כאן שתיים מבין הדיעות הללו.

אם חושבים על זה, יגאל עמיר לא דיבר הרבה בתקשורת. [[רביב דרוקר]] מונה את הפעמים הספורות שבהן נערך איתו ריאיון ומתאר בבלוג שלו כיצד התנהלה השתלשלות האירועים מן הרגע שבו הרעיון עלה ועל תהליך קבלת ההחלטות בנוגע לשידור תוך כדי קביעת גבולות גזרה חמורים והגדרת מטרת השידור – להתעמת עם הרוצח ולשמוע את גרסתו בקולו לשאלות חשובות דוגמת מי תכנן ומי השפיע עליו לבצע את הרצח. השידור, כידוע, בוטל לבסוף. דרוקר מסביר בפוסט שלו את הסיבות שלפיהן נכון היה לדעתו לשדר את הריאיון בכל זאת.

לעומתו סבור [[ארז רונן]] שמדובר בהחלטה נבונה ונכונה. עמיר, לדבריו של רונן, ניזון מן ההייפ התקשורתי סביבו. הוא טוען שאין ערך עיתונאי מיוחד לריאיון הנ"ל שכן זאת אינה הפעם הראשונה שאנחנו מתוודעים להתבטאויותיו של עמיר ואילו הייתה זו הפעם הראשונה שפתח את פיו מזה 13 שנים, רק אז היה הריאיון יכול לחדש דבר מה לציבור.

שניהם צודקים כמובן. זה שלא מדברים על מועדון קרב לא אומר שמועדון הקרב אינו קיים. זה שלא נזכיר את קיומו של עמיר, לא ימחק את קיומו הפיזי ואת השפעתו (השלילית) על ההסטוריה המודרנית, בראש ובראשונה של מדינת ישראל. מתן הבמה הכרחי, תחת מניעת ההאנשה וההאדרה של הרוצח, כדי שלא נדחיק. לא את הדמות הזו, אלא את הרצח הנתעב שלא התרחש מעצמו.