מירוץ קטלני

לא סתם הפך ז'אנר מרוצי המכוניות העירוניים לפופולרי כל כך. גם אם נניח שלא כולם אוהבים מרוצים, כמעט ולא תמצאו אנשים שלא סבלו מפקקי התנועה המאפיינים כל עיר בינונית ומעלה - כנהגים או כסובלים מהמושב האחורי. וכשאנחנו תקועים בפקקים, החלום התמידי הוא לדחוף את המכונית שלפנינו ולהאיץ אל עבר האופק, בלי שיהיו להתנהגות הזו השלכות רחוקות טווח. זה בדיוק מה שהמשחקים האלה – ובהם גם Midnight Club: Los Angeles, מאפשרים לנו לעשות.

מידנייט קלאב החדש הוא נצר לשושלת מפוארת של משחקי נהיגה מהירים, כשהפעם נבחרה העיר לוס אנג'לס להיות זירת ההתרחשויות. הכבישים המרכזיים בעיר מופו, ואז שונו קצת כדי לאפשר חווית נהיגה טובה יותר, על טהרת המהירות.

אי אפשר להגיד שהמשחקיות של Midnight Club: LA מונחית עלילה, אבל יש כאן גם כזו. היא שבלונית לגמרי, על נהג חדש שמגיע לעיר ומנסה להיכנס לעולם המרוצים המחתרתיים, וחוץ מהמרוצים העלילתיים תמיד יהיה לכם מה לעשות, אבל נחמד לראות שיש איזושהי מטרה עלילתית למשחק.

באופן פרקטי, אתם מתחילים את החיים בלוס אנג'לס בבחירה של אחת משלוש מכוניות פשוטות מאוד, עם זמני האצה גבוהים אך מהירות מקסימלית גבוהה מאוד. ה-GPS שלכם יראה לכם בכל רגע את מיקומן של המכוניות נגדן תוכלו להתחרות (בתנאי שכבר גיליתם אותן), תחנות הדלק בהן תוכלו למלא ניטרו ולתקן את הרכב, ובזמן המירוץ את המסלול המלא שלו. יש גם מיני-מפה, שמראה לכם תמיד את מה שנמצא סביבכם, ואת שתי נקודות הביקורת הבאות במרוץ.

דבר נוסף אותו תוכלו לראות על המיני-מפה הן ניידות המשטרה. אלה מתחילות לרדוף אחריכם בכל פעם שתכנסו לאזור שמוגבל להולכי רגל או תתנגשו במכונית כלשהי כשהניידת נמצאת בסביבה. ככל שתברחו יותר, כך יגדל הכנס, אך ברגע שהניידת מאבדת אתכם לדקה-שתיים, הכל ייסלח.

המהירות היא היתרון הגדול של המשחק הזה – המנוע של GTA IV מאפשר להציג גרפיקה יפהפייה ועיר מלאה בפרטים, ומפתחי המשחק השקיעו לא מעט בהעברת התחושה הויזואלית של נהיגה ב-200 קמ"ש. לא רק הריאליזם של המפות הוקרב למען המטרה הזו – גם ההשפעה של עצים, פנסי תאורה וגדרות לא מאוד ריאליסטית – התנגשות בכל אלה במהירות גבוהה מספיק כמעט ולא תפגע במהירות שלכם.

דבר נוסף שמתאפשר באמצעות המנוע הגרפי של GTA IV הוא זמני טעינה מאוד קצרים. כמעט ואין כאן מסכי טעינה, והמעבר מהמפה לנהיגה מתבצע באמצעות אפקט זום מרהיב. יש גם סבב של יום ולילה, עם צפיפות תנועה שונה לכל שעה ביום, ואפקטים סביבתיים כמו גשם. כל אלה נותנים הרגשה של עיר חיה ונושמת, שנראית כמו לוס אנג'לס (עם חלק גדול מהבניינים המוכרים בעיר), רק יותר נקיה ויפה.

כלי הרכב – וגם כמה אופנועים – שתפגשו במשחק הנם מגוונים מאוד, רבים מהם של יצרנים אמיתיים ומוכרים. תוכלו באמת להרגיש בהבדלים בינם, והקצב בו תוכלו להחליף מכוניות כשתתמקצעו יאפשר לכם ליהנות מהמבחר הזה ולקחת למרוצים שונים מכוניות שמתאימות עבורם.

המרוצים עצמם לא ממציאים שום דבר חדש. יש כאן תחרויות של כמה סיבובים, תחרויות ארוכות של הגעה מנקודה לנקודה וכמה מצבי משנה. אך היעדר החדשנות כאן לא באמת מפריע, רוב המסלולים מצליחים להיות מגוונים ומרשימים. מה שכן, כמעט ולא תמצאו כאן מרוץ שייקח פחות מ-5 דקות, וזו יכולה להיות בעיה.

למה בעיה? פשוט מאוד. הכותר הזה קשה ברמה מתסכלת, וסלחני פחות מהגרביל של ריצ'רד גיר. הסיבה לכך היא שני הדברים שכן יכולים להשפיע על המכונית שלכם – קירות בטון ומכוניות. יש כל כך הרבה מאלה בכבישים וסביבם, וכל פגיעה במכונית או קיר תעלה לכם בעצירה מוחלטת במקרה הטוב, ובסחרור ללא היכולת לעצור במקרה הגרוע. המשחק לא טורח להחזיר אתכם למסלול, את זה תצטרכו לעשות בעצמכם.

אם תורידו את העיניים מהמסך לשניה, רוב הסיכויים הם שהאוטו הזה יתרסק לתוך משהו. וכשזה קורה חצי דקה לפני סיום המרוץ, העצבנות חוגגת. תמיד ניתן להתחיל הכל מחדש, אבל זה – כפי שכבר אמרתי – מתסכל מאוד. עם הזמן, תלמדו לשלוט בכלי הרכב שלכם טוב יותר, והטעויות תהיינה הרבה פחות תכופות, אבל אי אפשר להימנע מהן לגמרי.

כניסיון לפצות על הקושי, מפתחי המשחק נותנים לכם נקודות וכסף על השתתפות עצמה. גם אם תגיעו למקום האחרון, לא תצאו עם ידיים ריקות. אבל כדי לעשות את זה, ולא להתחיל מרוץ מחדש בכל פעם בה אתם רואים שלא תנצחו, צריך להודות בתבוסה, ולי היה קשה לעשות את זה.

נקודות אותן אתם צוברים במהלך המרוצים נותנות לכם גישה למרוצים חדשים ולשדרוגים נוספים, ואילו הכסף מאפשר לקנות את השדרוגים האלה, או אפילו מכונית חדשה, במוסך. ממשק השדרוג והקניה פשוט ואינטואיטיבי, בלי יותר מדי סיבוכים.

חוץ מהפן הלא מקוון העשיר של המשחק, יש לו גם אפשרויות מרובות משתתפים. אם תתחברו לרשת האינטרנט, תוכלו לראות על מפת לוס אנג'לס שלכם לא רק מרוצים רגילים אלא גם מרוצים מקוונים. כאן ניתן לקבוע מסלולים, ולהתמודד עם מכוניות שנשלטות על ידי אינטליגנציה לגמרי לא מלאכותית (למרות שגם המלאכותית יותר מסבירה).

בשורה התחתונה – וחשוב שתהיה כזו, הבעיה שלי עם Midnight Club: Los Angeles היא אני. אני לא מספיק טוב בו, הרפלקסים שלי לא מספיק טובים והראייה שלי לא מספיק ממוקדת. זה באמת לא הוא, זה אני. אבל הוא כיפי כל כך, עד שאני מוכן לסלוח לעצמי על הטעויות ולהמשיך לשחק כדי להשתפר.