בכל שנה כשמגיע הסתיו, נכנסת קבוצת אנשים, שרבים מחבריה מתנהגים באופן שפוי ומיושב במהלך שאר השנה, לפרוייקט בלתי סביר בעליל: לכתוב, כל אחד, ספר בן 50,000 מילה במהלך חודש נובמבר בלבד.
ולמה שמישהו ירצה לכתוב ספר בשלושים יום? "לאתגר שבכתיבת 50,000 מילים יש יכולת נהדרת לפתוח את הדמיון ולשחרר את העכבות", אומר כריס בייטי, הוגה ומפתח הרעיון. "כשמתמקדים בכתיבה כמותית במקום בכתיבה איכותית, מקבלים את שתיהן. חוץ מזה, זה תירוץ נהדר לא לשטוף כלים במשך חודש". האירוע נקרא נאנו רימו, קיצור של National Novel Writing Month - חודש כתיבת הספרים הלאומי.
החלק המהנה ביותר של הפרוייקט מתרחש באתר האינטרנט שלו, [[www.nanowrimo.org]]. אנשים מטורפים, יצירתיים, מורעלי קפאין ומנועי שינה, עוזרים זה לזה לפתח עלילות, מציעים תמיכה ועידוד למתקשים, ומבדרים אחד את השני. אנשי נאנו משתתפים במשחקי כתיבה הזויים, תחרויות כמו מי כותב הכי הרבה מילים בעשר דקות, ומגוון אתגרים הדדיים ("כתבי פרק שלם בלי האות E", "בסס כל יום סצנה על מילה שיצאה מהשימוש"). פורום שמוקדש לעזרה בתחקיר לספר עונה על שאלות מגוונות, הכוללות בעת כתיבת טור זה את הסוגיות "איזה משקאות קלים ספרדיים קיימים?", "איזה דברים מגעילים אנשים עושים עם אוכל?", "כמה זמן מראש מתחילים לאפות עוגת חתונה?", "מה הסימפטומים של זעזוע מוח?", ו"איפה אפשר למצוא זונה בגלאזגו?".
בשנה שעברה השתתפו בנאנו מעל 100,000 כותבים, מתוכם הצליחו לסיים את ספריהם 15,333. באותה שנה נכתבו בנאנו 1,187,931,929 מילים. משתתפי נאנו שניגשים למשימה בצורה שקולה כותבים 1667 מילים בכל יום, אבל בינינו, אין הרבה משתתפים שקולים בפרוייקטים מהסוג הזה. לכן לא נדירים ימים בהם כותבים חלק מהמשתתפים מעל 10,000 מילים כל אחד, בפרץ של נחישות להדביק פערים או סתם בתקווה לסיים את הפרויקט השאפתני.
בנאנו משתתפים כותבים ממעל 80 ארצות. משתתפים מוזמנים לכתוב בכל שפה שהם רוצים. כתוצאה מהמבנה הבלשני השונה של השפות, כתיבת 50,000 מילים באספרנטו, למשל, קלה בהרבה, כיוון שנדרשות יותר מילים להעברת כל רעיון. כתיבה בעברית קשה מעט מכתיבה באנגלית, כיוון שמשפטים בעברית קצרים יותר.
בשנים האחרונות התפתחו ניצני קהילה גם בישראל. ריקה טייכהולץ, אחראית מחשוב בחברת יבוא ואם לארבעה, משתתפת זו השנה הראשונה בנאנו.
‫למה החלטת להשתתף בטירוף הזה?‬
"בשנה שעברה פחדתי להתקרב לזה כי זה נראה לי מטורף, אבל מאז ועד היום לא כתבתי אפילו סיפור אחד שלם. קיוויתי שהנאנו ישחרר אותי ממחסום הכתיבה. נורא נחמד לכתוב כשאני יודעת שהמון אנשים עושים את זה בעולם. ובפרט כי אנשים שאני מכירה עושים נאנו במקביל, ודואגים לעודד אותי ולוודא שאני לא אשבר".
‫איך משלבים כזה דבר בחיים?‬
"היום הראשון היה שבת, אז זה היה יחסית קל. ביום השני נרדמתי על המחשב תוך כדי כתיבה, אחרי יום עבודה ומשפחה מלא, ולא גמרתי את המכסה היומית שלי. נראה לי שמפה זה רק יכול להתדרדר;. אבל ברגעים הפנויים שלי אני משתדלת לפצות על הזמנים העסוקים. אני מסתובבת עם מחברת קטנה צמודה, שבה אני כותבת רעיונות שעולים לי, שלא יברחו, ואז מתקתקת אותם מהר כשאני מגיעה למחשב".
המשתתפים כותבים בבית, בהפסקות הצהריים, בנסיעה - בכל רגע אפשרי. הם מארגנים מסיבות כתיבה, שבהן משתרר שקט מוחלט מלבד קולות טקטוק המקשים, חיכוך העט בנייר, ולעיסת הבמבה. גולת הכותרת של מסיבות הכתיבה היא מרתון לילי המתרחש בסן פרנסיסקו, ומשמש לגיוס כספים לתחזוק הפרוייקט.
בפרוייקט משתתפים עשרות סופרים ידועים, ביניהם, למשל, שרה גרואן, שספרה "מים לפילים" החל את דרכו כפרוייקט נאנו. בנוסף, סופרים רבים שולחים למשתתפים מכתבי עידוד לאורך החודש, ביניהם פיליפ פולמן, ניל גיימן, מג קבוט (יומני הנסיכה), נעמי נוביק (דרקון הוד מלכותו), סו גרפטון (סדרת התעלומות בא"ב) ורבים אחרים.
"זו הדרך היחידה שבה ספרים נכתבים", כתב גיימן במכתב העידוד בשנה שעברה. "אלא אם שדונים יבואו באישון הלילה ויהפכו את הפתקים המעורבבים שלכם לפרק תשע, זו הדרך היחידה לעשות את זה. אז המשיכו להמשיך. כתבו עוד מילה, ואז עוד אחת". והוסיף ביומנו - "אחת הסיבות שאני אוהב דברים כמו נאנו היא שזה גורם לאנשים לכתוב, ולסיים דברים, אפילו אם בחיפזון ובאי סדר. ברגע שגומרים משהו, אפשר לתקן אותו. את הטיוטה הראשונה של "בשורות טובות" כתבנו בתשעה שבועות, בערך. הטיוטה השניה לקחה חודשים".