פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קוונטום של באסה

      בינוני, בונד בינוני. זאת המסקנה של דניס ויטצ'בסקי לאחר ששיחק בגרסת ה-PS3 של קוונטום של נחמה

      בונד, ג'יימס בונד, מגיע לקונסולות ולמחשב האישי לעיתים קרובות. זה אפילו לא חייב להיות מוצר נלווה לסרט חדש, הפופולריות של סוכן 007 מייצרת התלהבות רבתי גם בתקופות ביניים. כך הצליחה חברת EA להשיק תשעה משחקים המבוססים על האיש והטעם המוזר באלכוהול תוך שבע שנים בלבד.

      אבל כל זה נפסק ב-2006. יחד עם השקה מחודשת של המותג עצמו, גם זיכיון המשחקים הלך לחברת Activision, שהבטיחה להחזיר עטרה ליושנה ולהביא לנו כותר שיוכל להתחרות ב'גולדן איי' – מהמוצלחים שבמשחקי בונד, שיצא לנינטנדו 64 לפני יותר מעשור.

      התקווה הייתה מרובה, בייחוד כשאקטיוויז'ן לא מיהרה להוציא משחק קרוב להשקת הסרט 'קזינו רויאל', והעדיפה להכניס את העלילה שלו לתוך משחק שמבוסס על "קוונטום של נחמה" – הסרט ה-22 בסדרה שהגיע לבתי הקולנוע לפני כשבועיים. אפשר היה אפילו להאמין שיש כאן ניסיון לייצר משחק טוב על חשבון ההזדמנות להרוויח עוד כמה מיליוני דולרים.

      אבל אמונה היא עסק מפוקפק. קשה לי להבין איך מישהו האמין ש"קוונטום של נחמה" הוא תרגום טוב של "Quantum of Solace", ואני לא באמת רואה איך מישהו האמין שהמשחק הזה הוא יותר מאשר בינוני. הבינוניות שלו מושרשת כל כך עמוק, עד שנראה לי שזו הייתה ההוראה למפתחים. "אנחנו צריכים משחק בונד", אמר להם הצ'יף, "אבל תעשו אותו בינוני. טיפשי כזה, בלי דברים מלהיבים. רק שלא יהיו בו דברים שבאמת אפשר לשנוא, כי זה יהיה מביך".

      קשה לשנוא

      באמת, אין דברים לשנוא ב-Quantum of Solace. המנוע הגרפי של Call of Duty 4 עושה את העבודה היטב, ויוצרים עולם צבעוני ויפה עם לא מעט פרטים קטנים. השחקנים מהסרטים מדבבים את הדמויות שלהם, והאפקטים הקוליים לא רעים גם הם.

      גם מערכת השליטה סבירה לגמרי. יש כאן את המנגנון הכה-פופולרי שמאפשר לבונד לתפוס מחסה, והמצלמה תמיד תראה לכם את כל הפרטים החשובים, בלי להשאיר נקודות מתות מעצבנות.

      אפשר להחמיא למשחק גם על סצינות המעבר הלא-משעממות, ועל מבחר סביר לגמרי של כלי נשק שונים ואפשרות מבורכת לעבור מירי בצרורות לבודדת. אה, ויש שניים-שלושה קטעים קצרים בהם הוא אשכרה מהנה. אבל זהו, כאן הסופרלטיבים נגמרים.

      אי אפשר לאהוב

      "קוונטום של נחמה" הוא אחד ממשחקי ה-FPS הכי לא ייחודיים בהם שיחקתי בימי חיי. הוא לינארי עד כאב, עם מסלול אחד קבוע שאפילו לא מנסה לייצר אשליה של עולם גדול מסביב. הגיוון שלו מסתכם בכך שתתבקשו לרוץ, לרוץ, לתפוס מחסה, לירות לכולם בראש, לרוץ, לרוץ, וחוזר חלילה. ולא, שלבים בהם אתם צריכים לצלוף באויבים מרחוק לא נחשבים לחדשניים. גם לא קרבות בהם אתם מתבקשים ללחוץ על כפתור תוך שניה מרגע הופעתו. מה עוד, שהאינטליגנציה המלאכותית של האויבים שלכם מסתכמת בתפיסת מחסה וירי עליכם, בלי שום ניסיון לאיגוף או שיתוף פעולה נורמלי.

      אבל מעל לכל, זה פשוט לא משחק שהדמות הראשית שלו היא מרגל על. מצלמות הביטחון המעטות לעולם לא תהוונה בעיה כי הפאנל שמכבה אותן תמיד נמצא ממש לידכם, הרג אויבים תוך התגנבות ושימוש במשתיק קול לעולם יביא אתכם למקום בו יש שני אויבים שמסתכלים אחד על השני אחרי שתי דקות, ובאמת שאין שום תמריץ להישאר שקט וחשאי.

      לפחות נגמר מהר

      לפחות המשחק הזה נגמר מהר מאוד – אני לא חושב שאפשר לעבור אותו ביותר מ-5-6 שעות אלא אם באמת תנסו להיכשל כל הזמן. וזה, אתם יודעים, לא אמור להיות יתרון באף כותר. יש למשחק גם מצב מרובה משתתפים, והוא יכול להעביר לכם עוד כמה שעות, כי המנגנונים הבסיסיים – כפי שכבר אמרתי – לא רעים, אבל גם הוא לא יותר מקורטוב של נחמה עבור 'קוונטום של נחמה'.