טענות מקוונות

השבוע נשלחו חיצים לעבר הנטבוקים, אותם מחשבים ניידים זולים וקטנים שכבשו את השוק בשנה האחרונה. שולחי החיצים היו שניים, האחד שלח מתוך רשעות, השני מתוך איוולת. רשעות תאגידית והבעייתיות בבלוגים מסוימים כמקור חדשות, השבוע בטור.

לכאורה, אינטל היא המרוויחה הגדולה מעליית הנטבוקים. אחרי הכל, מעבד Atom שלה הוא ברירת המחדל למחשבים אלה, ונמצא כיום ברוב העצום של הנטבוקים. זהו דגם שתוכנן במקור למכשירים מסוג MID - לוחיות אינטרנט קטנות עם מסך מגע שמריצות לינוקס או XP. אבל לאחר שאסוס המציאה את הקטגוריה עם ה-Eee - ובעוד MID נותרת קטגוריה ערטילאית שלא ברור עדיין האם יש לשוק עניין בה - כולם לוקחים את המעבד הקל של אינטל ושמים אותו במחשבים.

אז למה אמר סמנכ"ל המכירות של אינטל, סטו פאן, שנטבוקים "טובים לשעה, אבל לא לשימוש יומיומי", ושמדובר במוצר ש"חזינו במקור שיתאים לילדים ולשווקים מתפתחים"? כי למרות שאינטל שולטת בשוק הנטבוקים ללא מיצרים, זה לא השוק שהיא רוצה. ברגע שאנשים יתחילו לרכוש נטבוקים בתור הלפטופ העיקרי שלהם, מדובר בלקוחות שלא ירכשו לפטופ ובתוכו אחד המעבדים החדשים - והיקרים הרבה יותר - של אינטל. השנה האחרונה היתה טובה לחברה ורעה למתחרתה AMD. לאינטל נתח שוק דומיננטי גם בקטגוריות בהן יש לה מתחרים, ושם היא מרוויחה הרבה יותר מאשר על הנטבוקים. כזכור, אינטל לא "חזתה במקור" שום דבר. אטום לא נבנה כמעבד לנטבוקים. אפילו אסוס לא חזתה את הנטבוקים באמת. Eee היה ניסוי שהצליח הרבה, הרבה מעבר לציפיות.

ההתבטאות של פאן מראה שאינטל עדיין לא הפנימה את המציאות הכלכלית הנוכחית. רבים מהאנשים ששוקלים כרגע לרכוש נטבוק לא היו שוקלים לרכוש מחשב נייד במצב הכלכלי הקיים. הנטבוק, כקטגוריה, מאפשר למשתמשים רבים לרכוש מחשב - ועוד נייד - בעלות סבירה. זה דבר חיובי. חיובי לכל דבר פרט לשורה התחתונה של מי שחושב שמדובר במשחק סכום אפס, שדולר שמוצא על המעבד בנטבוק מחליף ארבעה דולרים שהיו מוצאים על המעבד במחשב נייד חזק יותר. זאת פיקציה.

מייקל ארינגטון, מייסד הבלוג המצליח TechCrunch, אינו באמת אדם טיפש. הוא בנה אימפריית בלוגים והשקעות בזכות חושים חדים. אבל הוא גם לא חכם כפי שנדמה לו לעתים. והעובדה שהוא בנה את עצמו על שילוב של אנטגוניזם יהיר ומסירות לווב 2.0 שמה אותו במצב לא נעים עם קריסת אותה ווב 2.0. ובכל זאת, המאמר שכתב לאחרונה בגנות הנטבוקים הוא דוגמה קלאסית לבניית אנשי קש וחיסולם. ארינגטון מסביר במאמרו - שבא לתמוך באמירה של פאן - שהנטבוקים לא טובים מספיק מכיוון שהם חלשים מדי - הוא מדבר על מחשבים שהזיכרון שלהם הוא בין 256 מגה לגיגה, ומתעלם מכך שכמעט ואין נטבוקים עם פחות מגיגה זיכרון. הוא מדבר על מחשבים שהמסך שלהם בגודל 7 אינץ' ומעלה, ומתעלם מכך שכמעט ולא נשארו נטבוקים עם מסך 7 אינץ', ושהגודל הסטנדרטי כיום הוא 10 אינץ'. והוא כותב על כך שהמקלדת קטנה מדי, למרות שמשתמשים רבים מצליחים להשתמש בהצלחה רבה במקלדת של נטבוק.

ארינגטון כותב - ואני מאמין לו - שהוא בחן נטבוקים רבים לפני שהגיע למסקנותיו. אבל נראה שהוא לא הצליח להתגבר על החוויה מהדור הראשון של המכשירים ולהתעדכן למה שרוב חברות המחשבים מציעות כיום בקטגוריה. אז מהיכן מגיע הטקסט שלו? במידת מה, הוא מגיע מכך שארינגטון אינו איש טכנולוגיה. הוא איש עסקים ועורך דין. זה לא מקרי שהוא שכר אנשים אחרים לכתוב את Crunch Gear, בלוג הגאדג'טים הדי מוצלח שלו.

אבל מי שבנה אימפריה מכתיבת עובדות לא מבוססות על דברים שאינו מבין לחלוטין ימשיך לכתוב עובדות לא מבוססות על דברים שאינו מבין לחלוטין. טקקראנץ' מצוטט כיום במיטב העיתונים, בארצות הברית וגם בארץ. כשהוא מביא סקופים - ובזכות הקשרים שרכש ואותם חושים מחודדים שהזכרתי, הוא מביא סקופים - זה גם עובד. אבל אנחנו נמנעים בדרך כלל מכתיבת ידיעה על סמך פוסט בטקקראנץ' מכיוון שזה אינו מקור אמין בעינינו. מכיוון שארינגטון כותב כל דבר שהוא שומע, בין אם הוא מבוסס ובין אם לאו, ומכיוון שהוא כותב דרך קבע על חברות בהן הוא מושקע אישית.

כתבנו זאת גם בעבר: בלוג הוא פלטפורמה. בפלטפורמה הזאת כותבים עיתונאים רציניים כמו קארה סווישר, אום מאליק וטוד בישופ ורבים אחרים. בפלטפורמה הזאת כותבים גם חובבים אינטליגנטיים ומלאי תשוקה שמייצרים תוכן איכותי. ובפלטפורמה הזאת כותבים גם אדיוטים שכותבים על דברים בהם אינם מבינים ללא שום ביקורת עריכתית. זאת הסיבה שהביקורת העריכתית צריכה להיעשות על ידי הקורא - גם בעיתונות, אגב, אבל בבלוגים הצורך חד יותר.