פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יש אירן אחרת

      הנסיך הפרסי החדש מאד יפה ונטול משחקיות כמעט לחלוטין - ההפך הגמור מאחמדינג'אד

      לפני כשלוש שנים, הצהיר רוג'ר איברט – אחד ממבקרי הסרטים הידועים והנחשבים בעולם, כי לדעתו משחקי מחשב הם מדיום נחות בהשוואה לספרות וקולנוע, ואינם יכולים להיחשב לאמנות. הנימוק שלו לטענה הזו היה שמשחקים דורשים בחירות של משתמש – דבר ההפוך לסרטים וספרים רציניים שמצריכים שליטה של יוצר.

      מאז, מיתן איברט את הדעה שלו קמעה, ולפני מספר ימים אף אמר שהוא משוכנע בכך שהמשחקים משתפרים באופן ניכר מאז הצהרתו הראשונה. האיש עדיין טוען כי הוא היה מעדיף סריגה על כתיבת ביקורות משחקים. אני דווקא הייתי רוצה לראות אותו מבקר משחק, "Prince of Persia" שמו, שלוקח את האמנות צעד אחד קדימה ואת המשחקיות עשרות צעדים אחורה.

      עולם חדש

      מפתחי המשחק – Ubisoft Montreal, הם האנשים שאחראיים על Assassin's Creed המעולה מהשנה שעברה, ועל Far Cry 2 היותר-מדי אמנותי מהשנה. בביקורת שלי על Far Cry 2 כתבתי שזה אחד המשחקים המרשימים ביותר אותם פגשתי, אך גם אחד הפחות-כיפיים שבהם. הדגש שהושם בו על אמנותיות וריאליזם הוציא מהמשחק את כל ההנאה בכך שהפך אותו לקשה ומסורבל מדי. זה בערך מה שקורה גם כאן, אם כי בצורה שונה מאוד.

      "הנסיך הפרסי" החדש לא ממשיך את עלילת המשחקים הקודמים בסדרה. במקום זה, הוא מציג בפנינו עולם חדש עם גיבורים חדשים וסגנון ויזואלי ייחודי. במקום נסיך פרסי אנחנו מקבלים גנב מתנשא שאיבד את החמור שלו ובחיפושים אחריו נתקל בעולם חדש וקסום. כאן הוא פוגש את אליקה, נסיכה אולי-פרסית, ויחדיו הם מנסים לעצור את האל המרושע ארימן.

      העלילה היא החלק הכי חלש כאן. אין הפתעות, והדמויות לא מסקרנות בעליל. "הנסיך", למשל, הוא אחד הגיבורים הפחות-חביבים שפגשתי, עם בדיחות דלוחות, תחושת טיימינג נוראית ופיתוח אפסי של דמות במהלך המשחק. אליקה, לעומת זאת, היא פרוטו-דמות נשית ממשחק תפקידים יפני – מיזנטרופית, שונאת גברים ובעלת דחף נוראי להראות שהיא, היא הגיבורה האמיתית. האויבים הראשיים לא הרבה יותר טובים, ולעיתים אף יותר מעצבנים.

      התעמלות אמנותית

      סגנון המשחק השתנה ללא היכר מאז הכותרים הקודמים. במקום דגש על אקשן ואקרובטיקה, כאן הדגש הוא על אקרובטיקה ורק אז, במקום השני המרוחק, על אקשן. נראה כאילו המטרה של המפתחים הייתה ליצור משחק זורם ונטול עצירות כמעט לגמרי – רוב רובם של השלבים הם מסלולי ריצה (גם על התקרה), קפיצה ופעלולים מסחררים שדורשים מכם לחיצות מעטות למדי על כפתורי הבקר. לפעמים נראה כאילו המשחק אוטומטי לגמרי, וכל מה שאתם צריכים זה לעצור וליהנות מהנוף.

      מה שעוזר להשיג רמה כזו של זרימה הוא המנגנון שמונע מכם למות. אי אפשר למות במשחק הזה, כמה שלא תנסו. אם תיפלו מצוק, ידה של אליקה – הנמצאת תמיד צעד מאחוריכם – תמשוך אתכם למעלה, ואם אויב יקטול אתכם, היא מיד תחזיר אתכם לחיים כשהמחיר היחיד הוא עליה קטנה במד הבריאות של הקוטל המרושע.

      ואם כאן קרבות, לעולם לא תלחמו במשחק הזה ביותר מייצור אחד בו זמנית, וגם הקרבות האלה, כאמור, נטולי אתגר. הדבר היחיד אותו הם בודקים הוא כושר ההתמדה שלכם, והיכולת לשלב את ארבע סוגי המכות לכדי קומבואים מרהיבים.

      מה, לא יפה?

      וזה בדיוק העניין כאן. "הנסיך הפרסי" לא בא לאתגר אתכם, וגם לא לבדוק את כישורי הלחימה הוירטואליים או את היכולת לתזמן לחיצות על כפתורים – כי גם כאן הוא סלחני בטירוף – המטרה היא להראות לכם את העולם אותו בנו המפתחים ולהוביל אתכם ברחבי העולם הזה כדי שתוכלו להתפעל מהנופים.

      יש כאן נסיון ליצור אווירה של פסיאודו-חופש – כל העולם של המשחק הוא שלב אחד גדול שחלקים ממנו נפתחים ככל שתתקדמו, אבל אין לכם באמת מה לעשות חוץ מלהוביל את אליקה לנקודה מסויימת באחד מהאזורים הפתוחים, להילחם בבוס התורן ואז לשחרר את האזור מ"שחיתות" באמצעות לחיצה על מקש המשולש וצפייה בקטע מרהיב בו רואים את האזור האפלולי הופך לצבעוני ויפהפה.

      כמו כן, צפו לחזור כמה וכמה פעמים לכל אזור ששחררתם. הסיבה לכך היא שברגע השחרור, מופיעים להם כדורים לבנים זוהרים – 45 מהם בכל שלב, שנדרשים כדי לפתוח אזורים נוספים. הסיבה האמיתית להופעתם היא לא לאתגר, חס וחלילה, אלא לגרום לכם לחקור כל פינה בכל שלב ולהתפעל.

      לא לשחקנים

      כל זה לא היה עובד אם מבחינה ויזואלית היה Prince of Persia משעמם, אבל הוא לא. מעצבי המשחק עשו עבודה נהדרת ביצירת עולם שכאילו צויר במכחול, עם המון תשומת לב לפרטים קטנים, אזורים ייחודיים ומעבר מרשים בין המצב המושחת לבין זה הבריא. הסגנון הזה ניכר גם על הדמויות המונפשות, שכוללות טווח תנועה מרשים וריאליסטי.

      כל היופי הזה גורם לי להיות קצת יותר סלחני להיעדר המשחקיות הבולט של הכותר הזה, אבל אני לא יכול להגיד שכמשחק וידאו הוא טוב, זה פשוט לא נכון. הנסיך הפרסי החדש הוא יותר טיול אינטראקטיבי-קמעה בעולם מוזר ויפהפה.

      Prince of Persia מקדם מאוד את מטרות הלובי שטוען כי צריך להתייחס למשחקים כאל יצירות אמנות, וזה לא דבר שולי. אבל כפי ש-Shadow of The Colossus הצליח לשלב בין אמנות לבין משחקיות מרשימה, טוב היה אילו הנסיך הפרסי היה קצת פחות סלחני למעשי השחקנים ובעל ערך יותר גבוה לאנשים שבאו לשחק ולא רק לגלות עולם.