השבוע מתמקד טור העוולות והטמטום ברשת בידידינו הוותיקים: חברות המוזיקה. לאחר שכרתו את הענף עליו ישבו, ירו לעצמן ברגל ובאופן כללי עשו כל מה שניתן לעשות כדי לחסל את עצמן בעידן האינטרנט, ביצעו השבוע חברות המוזיקה - פעם כקולקטיב, ופעם חברה אחת ספציפית - צעדים משמעותיים שעשויים להשפיע על עתידן. האחד נראה חיובי, אבל הוא פחות מבטיח ממה שניתן לשער, בעוד השני סתם אדיוטי.
מפסיקים לתבוע? תתחילו לדאוג
RIAA, ארגון הגג של חברות המוזיקה הגדולות בארצות הברית, הודיע בסוף השבוע החולף שהוא מפסיק לתבוע משתפי קבצים. לכאורה, מדובר בסיבה למסיבה. RIAA היה הראשון שהחל לתבוע את המשתמשים שלו, וצעד כזה מכיוונו עשוי להשפיע על המגמה העולמית של תביעה. זה דבר טוב.
אבל כדי להבין מה קורה כאן באמת, צריך לראות את הסיבות להפסקת התביעות, ואת האסטרטגיה שהארגון עומד לאמץ במקום.
נתחיל בסיבות. הנתיב המשפטי של RIAA היה קל מאד בעבר. שולחים מכתב מאיים, ובדרך כלל אנשים שילמו בלי ללכת לבית משפט. זה היה ממש מודל עסקי. אבל לאחרונה המגמה הזאת החלה להשתנות. RIAA הפסיד במשפט אחד, ובאחר ביטל השופט את פסק דינו לטובת הארגון כשהבין שקיבל מידע כוזב.
אם ההליכים המשפטיים הנוכחיים היו מתקדמים בכיוון שהחל להסתמן, הרי שיש סיכוי שהיו נקבעות פסיקות תקדימיות שהיו מונעות מהארגון את המשך התביעות, ובחלק מהמקרים גם מסבכות אותו בצרות משפטיות. ההתנהלות של RIAA הושוותה בבית משפט להתנהלות מאפיונרית, ויש לכך בסיס משפטי סביר לפי מספר פרשנים.
הסיבה השניה קשורה ישירות לראשונה. ברגע שהמודל העסקי מתחיל להשתבש, צריך הארגון לשלם לעורכי הדין מכיסי החברות. והמצב הכלכלי הנוכחי, שרק מחמיר את מצב התעשייה המר בכל מקרה, הופך את האפשרות הזאת למסוכנת. עורכי דין הם עסק יקר כשהתשלום להם מגיע מכיסך ולא מכיס הנתבעים.
אז ברור שההחלטה של RIAA להפסיק לתבוע לא הגיע מתוך הארה פתאומית, הגיע הזמן לדבר על האסטרטגיה החלופית. מדובר במה שמכונה "שלוש פסילות". כלומר, לאחר שהחברות מזהות משתף קבצים, הן פונות לספקית האינטרנט שלו - אותה הם מזהים לפי כתובת ה-IP. הן לא רוצות לדעת מי המשתמש - יתרון משמעותי לעומת השיטה הקודמת - אבל הן כן דורשות שהספקית תנקוט בצעדים. הצעדים הם, לפי הסדר:
1. מכתב אזהרה.
2. זיהוי שיתוף קבצים נוסף.
3. מכתב אזהרה שני.
4. זיהוי שיתוף קבצים שלישי.
5. ניתוק מהאינטרנט.
יש גם טענות שבין מכתבי האזהרה מצפות החברות שהספקיות יאטו את מהירות הגלישה של משתפי הקבצים, אבל RIAA הכחיש זאת. וזה משאיר אותנו עם ניתוק מהאינטרנט ללא צו בית משפט, ללא הוכחה מעבר ל"RIAA אמר", ועם זיהוי שנמצא בידיהן של חברות "אנטי פירטיות" להן אינטרס ברור למצוא מפירי זכויות יוצרים.
אז נכון, ניתוק מהאינטרנט אינו עונש קשה כמו תביעה על סך עשרות ומאות אלפי דולרים. אבל הוא קל מדי, ויש לא מעט מקומות בארצות הברית בהן יש רק ספקית אינטרנט מהיר אחת.
התוכנית הזאת תהפוך את חברות המוזיקה לבית המשפט, ואת הספקיות לשוטרים של המשתמשים שלהן. וזה לא פתרון טוב, או סביר, או סוף כלשהו למלחמת חברות המוזיקה כנגד המשתמשים שלהן.
המילארדר האדיוט
אתם עשויים לזכור את אדגר ברונפמן, מנכ"ל חברת וורנר, מהצהרותיו לא מזמן שיצרניות המשחקים גיטר הירו ורוק באנד עושקות את חברות המוזיקה מכיוון שהן משלמות תמלוגים מועטים מדי על השירים בהם הן משתמשות. שווה להזכיר שלפי הערכות הביאו שתי סדרות המשחקים האלה מעל 2 מיליארד דולר לתעשיית המוזיקה.
ועכשיו החליט ברונפמן שהוא לא מעוניין לחדש את ההסכם עם גוגל על הצגת קליפים של האמנים של החברה ביוטיוב. כל הקליפים הרשמיים של אמנים כמו מטאליקה, REM ומדונה נמחקו מיוטיוב. זה קרה מספר ימים לאחר שחברת יוניברסל שמחה להודיע שהרוויחה 100 מיליון דולר מפרסום לצד הקליפים שלה, חושב מר ברונפמן שהחברה שלו נמצאת במצב להכתיב תנאים חדשים וטובים יותר. זאת למרות שגוגל גם במשבר הנוכחי, וגם אחרי הרווח העצום שקבוצת וורנר הפיקה מ"האביר האפל" נמצאת במצב כלכלי טוב בהרבה מהחברה שלו. ולמרות העובדה שבבירור מדובר ברווח משמעותי ורווח נקי. הקליפים קיימים. גוגל מספקת את שירותי האכסון. וגוגל מוכרת את הפרסום.
אני אמנם סבור שהחברות יגיעו להסכם שיחזיר את הקליפים ליוטיוב, אבל אם זה לא יקרה, המפסידה תהיה וורנר. היא מפסידה חשיפה, ששווה כסף. והיא מפסידה גם כסף. מזומן.
זה בעייתי לכנות אדם שיש לו יותר כסף ממה שאי פעם יהיה לי ולכל עשרים ממכרי אדיוט. אבל ברונפמן ירש את ההון שלו, והצליח לאבד את השליטה בחברה שהיוותה את הבסיס להון המשפחתי. והוא עשה זאת מכיוון שרצה להיות מעורב בעסקי השעשועים. והוא עומד בחוד החנית של הקמפיין של תעשיית המוזיקה לכרות את הענף עליו היא יושבת, לירות לעצמה ברגל וגו'. הוא אדיוט.