שחקן ספסל

בוב המסכן יושב בחדר, מדוכא. הוא לא יוצא מהחדר שלו, ומתכנן להיות שם 100 ימים. אין לו טלוויזיה, אין לו אינטרנט, ואת האוכל הוא מקבל פעם בשבוע באמצעות חבר. זה לא שבוב מכוער, ומפחד לצאת לרחוב. הוא גם לא חולה. הסיבה לכך שבוב נמצא בחדר היא מחאה. ולא סתם מחאה, אלא מחאה נגד חברת נינטנדו שמונעת ממנו, מבוב, להוציא את המשחק שלו לחנויות. עצוב, עצוב.

הסיפור הוא כזה: רוברט פלוני - מפתח משחקים צעיר, עבד במשך 5 שנים על משחק לקונסולת ה-DS של נינטנדו. 15,000 שעות הושקעו במה שהוא, להגדרתו, המשחק הכי גדול שפותח אי פעם על ידי מפתח אחד. Bob's Game (זהו שמו של המשחק) הוא כותר תפקידים דו מימדי שאורכו 20 שעות, אשר כבר מאוד קרוב לסיומו. הבעיה היא שכדי להפיץ אותו בצורה מסחרית, בוב צריך את ערכת הפיתוח של נינטנדו, אשר תאפשר לו לשים את המשחק בצורה חוקית על קלטות של DS ולהפיץ אותו בחנויות. במשך 17 שבועות ניסה בוב לפנות לנינטנדו דרך הערוצים המקובלים, זאת כשלטענתו הוא עומד בכל הקריטריונים שנדרשים כדי לקבל את הדיסק עם ערכת הפיתוח, אבל הוא לא קיבל תשובה.

לכן, החליט המפתח הצעיר לעשות תעלול יחצ"ני ונעל עצמו בחדר, בתקווה שסיפורו העצוב יפורסם ואנשי נינטנדו יטפלו, סוף סוף, בפנייתו. ובכן, הסיפור פורסם, וקשה לי להאמין שבכירים בנינטנדו לא ראו אותו. אבל בוב, הוא עדיין בחדר, עדיין בלי הדיסק שהוא צריך, עדיין בודק מייל באמצעות הסלולר כדי לבדוק אם קיבל תשובה. נקווה שיצליח לו, למרות שהתעלול של השביתה המוזרה לא נשמע הגיוני במיוחד - יש דרכים יותר טובות להשיג תשומת לב.

מה שמעניין פה, הוא אי-הרצון הראשוני של נינטנדו להביא לו, לבוב, את ערכת הפיתוח. מצד אחד, יכול להיות שמדובר באי-הבנה, והבקשה של בוב פשוט נפלה בין הכסאות. אבל היכרות עם נינטנדו מלמדת כי מדובר באחת החברות היותר נוקשות בעולם הגיימינג - אחת שממש לא רוצה קשר בינה לבין משהו שהוא פחות ממדהים. יכול להיות שבחברה לא מאמינים כי אדם אחד, בלי תמיכה כספית ורקורד מוכח ביצירת משחקים, יוכל ליצור משהו שיהיה מספיק טוב לקונסולה שלה. השאלה היא מה הם יעדיפו, את האפשרות כי ייצא משחק לא מאוד מלהיב ל-DS (וכבר יש לא מעט כאלה), או יחסי ציבור רעים בדמות בוב, שיושב בחדר ולא יוצא משם.

מדי פעם, אני מפלרטט עם המחשבה על קניית Wii, אבל בסופו של דבר מחליט להסתפק בפלייסטיישן 3 שיש לי. הסיבה לכך היא שמבחינתי, אין כרגע משחק בו אני חייב, חייב לשחק בקונסולה של נינטנדו. אפילו ריימן והארנבים שלו נראים לי הרבה יותר משעשעים בטריילרים מאשר במשחק עצמו. המצב הזה הולך להשתנות במרץ 2009, ורוב הסיכויים הם שעד אז אני אקנה את הקונסולה. הסיבה לכך היא הוצאתו המחודשת של Broken Sword - אחד הקווסטים האהובים עלי בכל הזמנים, שהושק ב-1996 - לווי ול-DS. מדובר ביותר ממתיחת פנים, יוביסופט מבטיחה שבגרסה החדשה יהיה נראטיב חדש, פאזלים חדשים ואנימציות פנים חדשות שנעשו על ידי דייב גיבונס (האיש שצייר את Watchmen).

עצוב לי שהמשחק עבורו אני אהיה מוכן לקנות את הקונסולה הזו הוא רימייק של כותר ישן. המטרה שלי איננה להגיד שאין משחקים חדשים וטובים ל-Wii, אלא לבכות על מותו היחסי של ז'אנר הקווסטים. ווי היא קונסולה נהדרת לז'אנר המשחקים הזה, בזכות ממשק המשתמש שלה, אבל אנחנו כמעט ולא רואים ניסיונות להפיח חיים חדשים בז'אנר, תוך עדכונו למאה ה-21. זה חמור עד כדי כך, שהקווסט הכי בולט שיוצא לקונסולה הוא רימייק של משחק מ-96. וחבל, ממש חבל, אבל לפחות מדובר בקווסט מצויין.