אין טעם להתנגד

כמעט שנה וחצי עברה מאז שפרסמתי את הביקורת הראשונה על משחק פלייסטיישן 3 כאן בוואלה!TECH. שמו של המשחק ההוא היה Resistance – ניסיון ראשון של חברת Insomniac להראות לציבור את היכולות של הקונסולה החדשה-דאז.

הניסיון ההוא היה, איך לומר, לא הכי מבריק. אמנם קיבלנו משחק פעולה טוב, אבל הוא לא תאם לציפיות שהיו לי, ולרבים אחרים, מ"הדור הבא". בשנה וחצי שעברה מאז, ראינו כבר משחקים ששברו את מחסום היכולת של הדור הקודם והעלו אותנו שלב. Insomniac עצמם השיקו באוקטובר 2007 את Ratchet & Clank: Tools of Destruction המבריק, והשאלה הייתה עד כמה הם יוכלו לקדם את המותג Resistance עם המשחק השני בסדרה.

התוצאה לא הייתה מפתיעה. Resistance 2 הוא משחק מרשים כמעט מכל בחינה, שמצליח לבלוט גם בשוק רווי בכותרי פעולה. רואים את זה כבר בהתחלה, בה הנראטיב הרגיל של משחקים, המוביל אותנו מאויב קטן לאויב גדול – מתנפץ לרסיסים עם הצגתו של אויב עצום בגודלו כבר בשלב הראשון. גם המשך הסיפור, למרות קלישאתיות מסויימת, מצליח לשבור לנו קצת את השגרה הן באמצעים טקסטואליים של תיאור פלישת צבא הכימרה (היצורים הלא-אנושיים שהשתלטו על אירופה במשחק הראשון) לארה"ב והן באמצעים ויזואליים.

הגיגנטומניה שמאפיינת חלק מהמראות והנופים המרהיבים אותם תראו במשחק מצליחה להקשות מעט על פלייסטיישן 3, שלא תמיד עומד בעומס ולעיתים מתחיל להאט את המשחק. הרגעים האלה צורמים, ומונעים מאיתנו להישאב בצורה מלאה לסיפור של נייתן הייל – הניצול היחיד מקו ההגנה הבריטי – אבל הם מופיעים רק בסצינות באמת אפיות.

בשאר המשחק, כשאנחנו נמצאים במקומות יחסית-סגורים, בלי לראות את מה שקורה בכל האזור, ניכרת תשומת הלב הרבה לפרטים והבימוי המהודק, שנותן לכם הרגשה של חופש בלי באמת לאפשר לכם לסטות מהמסלול שתוכנן. הבימוי הזה, שהפך את Half Life ליצירת מופת לפני שנים רבות, היה חסר מאוד ב-Resistance הראשון שתמיד נראה צר מדי ולינארי מדי.

גם תחום המשחקיות עצמו עבר שדרוג מאסיבי. המגוון הבאמת-רחב של כלי נשק שונים, לכל אחד מהם מצב ירי ראשי (שגרתי) ומשני (מגניב), ואינטליגנציה מלאכותית משופרת של אויבים הופכים את הקמפיין לשחקן יחיד למאוד מספק, זאת כשמוסיפים לתוכו גם מגוון אויבים מסוגים שונים, החל מחיילי הכימרה הפשוטים ועד למפלצות הענקיות אותן הזכרנו כאן.

ציון נוסף לשבח מקבל המשחק הזה בזכות אורכו. המערכה לשחקן יחיד תספיק לכ-9 שעות, בהנחה ואתם משחקים על רמת קושי רגילה. עליה ברמת הקושי לא תשפר את האינטליגנציה המלאכותית של אויביכם, אבל כמות התחמושת תהיה נמוכה יותר והפגיעות של אויביכם יגרמו ליותר נזק.

גדולתו הנוספת של Resistance 2 הוא בכך שלאחר סיומה של המערכה לשחקן יחיד, הדיסק של המשחק לא צריך לעבור להעלות אבק בארון. ב-Insomniac פיתחו עוד שני סוגים של מצבי משחק – שיתופי ותחרותי.

בניגוד למה שאפשר היה לחשוב, המצב השיתופי הוא לא סתם זריקת שניים-שלושה-שמונה שחקנים לתוך המערכה לשחקן יחיד, אלא מפות נפרדות לגמרי שמתאימות יותר למשחק שיתופי. כאן יכול כל שחקן לקבל אחד מתוך 3 תפקידים, לכל אחד מהם יכולות מיוחדות שונות, שנועדו לעזור לחבריו.

מצב משחקים נוסף הוא הקרב המקוון. ב-Insomniac החליטו כי השרתים שלהם יכולים לעמוד בעומס של 60 אנשים המשחקים על אותה מפה בו זמנית, משהו שלא ראינו עד עכשיו יותר מדי מחוץ לסדרת באטלפילד. אבל בניגוד ל-Bad Company, כאן השחקנים מחולקים לקבוצות עם מטרות שונות, שנועדו לפזר אותם על פני המפות הענקיות ולא ליצור התקהלות במקום אחד.

הבעיה הגדולה של Resistance 2 היא שלמרות העבודה הטובה אותה הוא עושה בז'אנר משחקי הפעולה מגוף ראשון, הכותר עדיין מוגבל על ידי החוקים הקיימים של הז'אנר. הוא לא מנסה להרחיב אותם או להביא לכם חווית משחק ייחודית מדי, אלא מסתפק בלעשות כמעט-הכל בצורה טובה. במשימה הזו הוא מצליח, אבל הייתי רוצה גם איזושהי פריצה וקידום ז'אנר, ואת זה לא תראו כאן. עדיין, כדאי לשחק ב-Resistance 2, והמשחק גם שווה את הכסף אותו תתבקשו לשלם בזכות התוכן המקוון העשיר שיש בו.