פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בלוגים תחת אש

      בעוטף עזה ובעזה משמשים הבלוגים כמפלט ואמצעי ביטוי. רומי מיקולינסקי גולשת במדרונות הייאוש המקוון

      בניגוד למלחמות המידע שמתחוללות באינטרנט לאחרונה בהן "לוחמים וירטואלים" בדמות האקרים ישראלים ופלשתינאים מורידים אתרים או מחדירים אליהם תמונות זוועה, בשונה מהקבוצות הלוחמניות בפייסבוק, מהטוויטרים המתלהמים ומההסברה המגויסת, הטונים ברוב הבלוגים הם מתונים יותר. זו אינה אמירה גורפת, אבל כאשר נמצאים תחת אש, בין אם מדובר בטילים או בטנקים, כשיושבים במקלט, או רצים לתפוס מחסה, הייאוש הופך לטון הדומיננטי.

      כשביקשו ממני בוואלה! לכתוב על בלוגרים תחת אש, תהיתי איך אפשר לכתוב בלוג בלי חשמל, בלי טלפון, בלי אינטרנט. הדיווחים מהצד השני הם קטועים, קצרים, טלגרפיים כמעט. הבלוגרים הישראלים – מעוטף עזה, משדרות, מאשקלון, מבאר-שבע - משדרים בעיקר עייפות, ייאוש, פחד. אפשר להכליל ולומר שלבלוגים הישראלים יש תפקיד משחרר, מעין יומן ציבורי, דרכו חווים הכותבים פורקן ומקבלים תחושה של שותפות גורל.

      קבוצת התיכוניסטים מאשקלון, שדרות וישובי עוטף עזה הפכו פרוייקט שבמקור יועד לבית הספר "יום בחיים" לזירת בלוגים – הם כותבים: "אנחנו נוער, נוער שחיי במציאות תחת טילים, נוער שנמצא בסכנה תמידית, נוער שצריך להזהר כדי לנהל אורח חיים פחות או יותר רגיל. הבלוג יתעדכן יום יום וכך אולי תצליחו להבין מה עובר עלינו כאן, בעוטף עזה".

      ענת גת הדוברת של עיריית אשקלון – נופלת מהרגליים מרוב עייפות, מודה שהיא פוחדת, שנמאס לה. הבלוג שלה "משולחנה של הדוברת" נכתב בסוף היום, בחטף, ברגעים הבודדים שהיא לבד: "השעה: 1:10 בין יום ראשון לשני. אני כל כך עייפה, כל כך עייפה... הימים ממשיכים להתבלבל לי, אחת העיתונאיות אמרה לי שבסלולרי שלי אני יכולה לראות את התאריך, אז מידי פעם אני מתאפסת לגבי המציאות ומסתכלת ומגלה שהיום רק יום ראשון בשבוע, ואני מרגישה כאילו כל יום הוא שוב ושוב יום חמישי...". בעבר הבלוג שלה תיאר את חוויותיה כדוברת, מחשבותיה על העבודה, על התקשורת, על חופשות, על החיים. עכשיו זה
      רק מלחמה - שעבורה היא גם עבודה, כי כדוברת עליה ללוות את העיתונאים והפוליטיקאים המגיעים לאשקלון. גם מיכאלה שעובדת ברשת ידיעות ובימים רגילים היא אופטימית וחופשייה (שמו של הבלוג הוא "החופש הוא האושר המושלם... משוחררת לעוף) מספרת שהיא חיה בפחד: "אני שונאת את ההרגשה הזו בימים אלה. כל אזעקה...סיבוב טלפונים לבני המשפחה לראות שהכל בסדר איתם ואין לך ברירה אלא לדאוג ליקיריך ולקוות שהם לא בין הנפגעים... כל רעש של אופנוע, רכב או סתם צליל מוזר מקפיץ אותך ומרעיד את הגוף ואת הלב. החרדה השתלטה עלי ואפילו שאני מנסה לשחק אותה רגועה, אני לא מצליחה
      כלל..הפחד משתק."

      ויש גם בלוגים ותיקים יותר – "החיים צריכים להמשיך בעזה ושדרות" – הוא שיתוף פעולה של שני חברים שהחל לפני כשנה – אחד גר במחנה פליטים בעזה והשני בשדרות. הבלוג החל כיזמה לייצג את המציאות בצורה אותנטית יותר, הפוסט האחרון שהועלה בו הוא מהשני לחודש והוא בעיקר עצוב, עייף, פסימי.כתב אותו הישראלי, משדרות "איש השלום ואני מדברים מידי יום. אנחנו תומכים זה בזה ודואגים אחד לשני. אני בקשר עם חברים אחרים מעזרה וחולק איתם את קשיי המצב בעודי שומע על שלהם. יש פחד רב וכאב בשני הצדדים."

      בלוגים בלי חשמל

      הדיווחים מהצד הפלשתינאי מסתמכים בעיקר על שיחות טלפון עם בני המשפחה וחברים שנמצאים שם – ביומיים האחרונים יש ירידה משמעותית בכמות המידע שמגיעה מעזה, בשל קריסת החשמל שם. הדיווחים שמגיעים הם קצרים – הכותרות "קליטות" בעלות מסר חד – "ישראל עושה מעזה גיהנום" כתב אתמול הבלוגר "saadtauqir" – "שורות של טנקים מגובות בהליקופטרים חוצות את הגבול מארבעה כיוונים אל תוך רצועת עזה בחסות החשכה. הישראלים יורים בלוחמי החמאס והורסים את העיר, הופכים אותה לאפר." מצמרר.

      באין חשמל קשה לכתוב בלוג. בלתי אפשרי אפילו. גם קודם לכן, חלק מהבלוגים נכתבו בשלט-רחוק, בשיחות טלפון עם קרובי משפחה שנמצאים בחו"ל. הבלוג של "לגדל את יוסוף ונור – מיומנה של אם פלשתינאית" – מוקדש בימים האחרונים לבני משפחתה שבעזה ולסבלם. לילה אל-חדד היא עיתונאית שחיה בדורהאם שבצפון קרולינה והפכה לקול בולט בזכות הראיונות שלה ברשת הסי.אן.אן. הבלוג שלה, שבעבר הוקדש לחייה כאמא פלשתינאית שחיה בארה"ב, הרחק ממשפחתה, זועק את כאבם של העזתים ומצביע על עוולות וזוועות המלחמה. הפוסט של אתמול, למשל מספר על הכרוזים ושיחות הטלפון מטעם צה"ל. בשפה רהוטה ונוקבת היא מתארת כיצד אביה הכלוא בעזה המופגזת ניתק את הטלפון בגועל כשהבין שהוא שומע הודעה מוקלטת מטעם צה"ל שמידעת את תושבי עזה על כך שבתיהם עומדים להיות מופצצים: "אנשים הפסיקו לענות לטלפונים, ולא עונים לשיחות ממספרים בלתי מזוהים". יום קודם לכן, האב התראיין בטלפון, בחשכה כשידיו רועדות, הוא סיפר תוך כדי שכיבה על רצפת הבית, הרחק מהחלון והאשים את הצבא הישראלי "בהרס של כל מה שיפה וחי בעזה"

      האתר "עזה במצור" הוא במה נוספת לבלוגרים מעזה - פוסט מעניין שייך לויטוריו אריוני, אקטיביסט איטלקי שחי בעזה. לקוראיו הוא מסביר באנגלית מדוע הוא נשאר בתוך הסיוט – "אנחנו לא הולכים לשום מקום משום שאנחנו מאמינים שהנוכחות שלנו הכרחית כדי לספק עדויות על הפשעים נגד אוכלוסיה אזרחית שמתרחשים מידי שעה, מידי רגע. ספירת המתים עלתה ל- 445 הרוגים, יותר מ- 2300 פצועים ונעדרים רבים. בזמן בו אני כותב, 63 קטינים נקרעו לגזרים על ידי פצצות. עד עכשיו, מספר ההרוגים הישראלי הוא שלושה בלבד. לא ברחנו כפי שייעצה לנו הקונסוליה, כי אנו יודעים שתרומתנו כמגנים אנושיים לאמבולנסים יכולה להציל חיים". הפוסט שלו נקרא "עד-ראיה: פניהם השקופים של רוחות רפאים הדורשות צדק." באין תקשורת זרה בעזה, הקול השקול וקר הרוח של המתנדב האיטלקי מנסה להגיע אלינו, ולהסביר לקוראיו דוברי האנגלית, ישראלים, פלשתינאים, אירופאים, אמריקאיים, מה מתחולל שם. במרחק שעה וחצי מתל-אביב.