פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עוולות מקוונות

      טור התלונות עוסק השבוע בקלות של המחק באינטרנט, ועל הטמטום של קהילות סגורות, וקהילה אחת של פירטים בפרט

      השבוע נמחקו פוסטים במספר בלוגים המאוחסנים על ידי blogger, שירות הבלוגים המצליח מאד של גוגל. הפוסטים, כפי שדווח אתמול גם אצלנו, נמחקו לאחר תלונות של חברות המוזיקה בטענה שהכילו תכנים לא חוקיים. חלק מהתכנים שנמחקו מהבלוגים היו תכנים שהתקבלו על ידי חברות המדיה במטרה לקדם את המוצרים שלהן. חלקם הועלו על ידי בעלי הזכויות.

      תופעת המחיקה היא אחת התופעות הבעייתיות ביותר ברשת כיום. מדובר בתוצר ישיר של חוק DMCA האמריקאי (החוק שמטפל בכל הנוגע לזכויות יוצרים באינטרנט) ושל חוקים ו/או נהלים דומים שאומצו במדינות אחרות בעולם - כולל ישראל. בסה"כ, מדיניות של "תלונה והסרה" נחשבת לפתרון הסביר ביותר, ולאיזון הטוב ביותר בין הגנה על בעלי זכויות יוצרים והגנה על האתרים שמאחסנים תכני גולשים ברשת.

      המדיניות הזאת אמורה גם לספק הגנה לאותם גולשים וגופים שמעלים דברים לרשת. אמורים להיות הליכים בהם הם יכולים להשתמש כדי להחזיר את החומרים שלהם לרשת. אבל לא תמיד מקבלים מעלי התוכן הודעה, ולא תמיד ניתנת להם אפשרות להגיב.

      האצבע על המחק קלה מדי. זאת לא אשמת גוגל, שעסוקה מאד בשמירה על עורה מפני תביעות - והתמודדות עם התביעות הקיימות. אבל זה מזכיר עובדה ידועה: ככל שהתכנים שלכם נמצאים יותר בידיים של צד שלישי שמספק לכם שירותים, כך הם פחות "שלכם". קל יותר למחוק אתכם ביוטיוב מאשר בבלוג. קל יותר למחוק אתכם בבלוג שמאוחסן על ידי גוגל או וורדפרס מאשר בבלוג שמאוחסן עצמאית. קל יותר למחוק אתכם משרתי ספקית האחסון שלכם מאשר אם אתם מפעילים את השרת.

      אבל כמעט תמיד אפשר למחוק אתכם. או לאלץ אתכם למחוק. כל עוד התכנים שלכם מוצגים באופן פומבי ברשת, הם פגיעים. אז תגבו את הפוסטים שלכם, ואת התמונות שלכם. ואת הקליפים שלכם. כי כל עוד הם ברשת, הם לא באמת שלכם.

      קהילתיות רקובה

      אתר TorrentFreak מדווח על מעשה שקרה באחד מאתרי הביטורנט הפרטיים. מדובר באתר "פנימי" של תעשיית המוזיקה. אמנים ואנשי חברות מוזיקה חברים באתר. והם משחררים חומרים בעבור חברי האתר האחרים. בפרטיות.

      לאחרונה, אחד מחברי האתר שחרר חומרים מתוכו - שסומנו כחומרים "לאתר בלבד" בבלוגים. בכמויות. חברי האתר הגיבו בזעם, ובקריאות למצוא את האשם ולהעיף אותו. אחד המגיבים גם הציע לשרוף אותו, ואני מקווה שמדובר בהצעה מטפורית.

      מעניין לגלות שגם בקהילת ביטורנט, אנשים מתקשים להבין שמידע רוצה להיות חופשי. שחררתם את החומרים ברשת. גם באתר פרטי, זה עדיין ברשת. אם הסרטים שהאקדמיה מפיצה לחבריה כדי שיוכלו להצביע לאוסקר דולפים, מה גרם לכם לחשוב שהמוזיקה שלכם לא תדלוף? ככה זה באינטרנט.

      הדבר הדוחה ביותר בסיפור הזאת הוא תחושת ההיררכיה הנובעת ממנו. חברי האתר הפרטי חשים עליונות מובהקת על הציבור הרחב, וחשים שלהם מגיע לצפות בתכנים שמשוחררים על ידי חבריהם. לשאר העולם לא מגיע. עצוב - אם כי מאד לא מפתיע - לראות איך גם אנשי האנדאגראונד מאמצים את ההתנהגות של חברות המוזיקה הגדולות. קצת כוח, קצת תחושת עליונות. זה כל מה שנדרש.