וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אובמה יכול להירגע

הפוליטיקאים הישראליים השקיעו הרבה מרץ וכסף בקמפיינים האינטרנטיים שלהם. בפעם הבאה אולי הם גם ידעו מה הם עושים

אחת הקלישאות הנדושות ביותר בהתייחסות למערכת בחירות אינטרנטית – באם תהיה זו מערכה ברמה ארצית, עירונית, שכונתית או אפילו רמת ועד הבית – היא שכולם רוצים להיות אובמה. הכוונה ברורה: קמפיין הנשיאות של נשיא הארה"ב ה-44 היה אחת הדוגמאות הטובות ביותר של שימוש בכלים אינטרנטיים לקידום מועמד. גם סביב אובמה עצמו, התפתחו לא מעט מיזמים מקוונים מעניינים שעוסקים בפוליטיקה אמריקאית והופכים אותה לנגישה יותר עבור המצביע.

זה לא דבר של מה בכך – התהליך הדמוקרטי (בניגוד לזה הטוטליטארי) הוא בהרבה מקרים מסובך ולא מובן. הדבר נכון לגבי כל מדינה, וגם בישראל, בה אין אלקטורים או נציגויות אזוריות בממשל פדרלי, אפשר למצוא לא מעט הליכים מוזרים ולא מובנים. חוץ מהם, הבוחר הפוטנציאלי מתעניין גם בתעמולת בחירות, על כל חלקיה, כי בתיאוריה הרשת אמורה להקל על הבנת המפה הפוליטית ולהפוך את ההחלטה למי להצביע למשכילה יותר. אז איך התמודדו עם האינטרנט הפוליטיקאים לפני בחירות 2009, שתערכנה מחר? די רע.

כמובמה

לנתניהו יש אתר שדומה לזה של אובמה, אהוד ברק הוא פופאפ וידאו באתר של מפלגת העבודה ולציפי לבני יש גם פורום; כולם מעלים וידאו ליוטיוב; לכולם פרופילים בפייסבוק וטוויטר (ללבני גם באתר ערוץ הילדים); יש בלוגים במספר שפות; אז מה הבעיה?

הבעיה היא שלא מדובר בהתאמת הקמפיין לעידן האינטרנטי, אלא בדחיפת הקוביה שהיא התעמולה הישנה והמשעממת לתוך החור העגול והאסתטי של האינטרנט. הרשת תפקדה בבחירות האלה ככלי להעברת המסרים הישנים (זה דווקא הגיוני) בדרכים הישנות (לא חכם בעליל) במדיום חדש (מי שמצביע, משפיע).

לא ראינו כמעט ניסיונות לתפוס את העין של הצופה או הקורא באמצעות ויזואליה שלא נראית כמו עוד בלוג וורדפרס או עוד סרטון בחירות ביוטיוב. אף אחד אפילו לא ניסה לשלהב המונים ולהנגיש את המצע שלו ואת הבטחות הבחירות שלו באמצעות קמפיין אינטראקטיבי כלשהו.

סרטונים ביוטיוב זה לא מספיק

הסיבה לכך ששלהוב ההמונים באינטרנט הוא חשוב, היא היכולת להפוך כל אדם לאקטיביסט. אין הרבה אנשים שיהיו מוכנים לתלות שלטים או לחלק פליירים ברחובות, אבל רבים יכולים להשקיט מספר דקות באקטיביזם אינטרנטי. רק שלפני זה, הם צריכים להאמין בכך שהדברים אותם הם עושים לא רק חשובים, אלא גם יכולים באמת לשנות את התמונה. הסיסמה "כן, אנחנו יכולים" של אובמה כוונה בדיוק לזה, ואילו בישראל היא הפכה לסיסמה תלושה ומוזרה של המפלגה בה אנשים הולכים אחרי מנהיג באופן עיוור-כמעט.

היעדר היצירתיות אפיין לא רק את שלוש המפלגות הגדולות, אלא גם את אלה הקטנות יותר, אפילו ששם ראינו יותר השקעה ויותר הבנה. לפני מספר שבועות התקשר אלי הדובר של התנועה הירוקה – מימד ודיבר על כך שיש להם בקבוצת התמיכה בפייסבוק פי שניים אנשים מבזו של אהוד ברק, והזכיר גם את המצע הטכנולוגי של התנועה שהועלה לרשת האינטרנט. הפניה לקהל לו יש עניין במצע טכנולוגי באמצעות המדיום הטכנולוגי ביותר היא רעיון מוצלח, אבל בכל זאת מדובר במשהו נישאתי, ולא בפניה שקוסמת להמונים.

אולי בפעם הבאה

האופטימיות הזהירה שלי, אותה לא הזכרתי כאן עד עכשיו למרות שהיא כן קיימת, נובעת מכך שמערכת הבחירות הזו הייתה קצרה מאוד, והלקחים שהמפלגות היו צריכים להפיק מהקמפיין האינטרנטי של אובמה, כמו גם התאמתם למציאות הישראלית, דורשים זמן.

ממה שכן נעשה, אפשר להבין שרשת האינטרנט נחשב נחשבת כלי חשוב עבור הפוליטיקאים המקומיים. הם אמנם לא השקיעו בה בתבונה, אבל כן השקיעו, והתבונה תגיע עם הניסיון. אם נסתכל על ההיסטוריה הפוליטית ועל תכיפות הבחירות אצלנו, אפשר להניח שיהיו להם לא מעט הזדמנויות להתמקצע בשנים הקרובות. ואז אולי נוכל להגיד גם אנחנו שכן, אנחנו יכולים, ואנחנו גם עושים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully