פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תלונות מקוונות

      דיונים ברשת יכולים להפוך מכוערים מאד, מהר מאד, כשהם נוגעים בנושא רגיש כמו גזענות. אבל יש בהם תועלת

      חלק גדול מאד מהאינטרנט שלי עלה באש בחודשיים האחרונים, וזה לא היה נעים. חלק גדול מאד מהאינטרנט שלי התמלא בחודשיים האחרונים בשנאה, חוסר סובלנות, טמטום, וגם בכמה מעשים מאד מכוערים.

      לפני קרוב לחודשיים, כתבה סופרת הפנטסיה אליזבת' בר פוסט בבלוג שלה. הפוסט עסק בעצות בנוגע לכתיבת דמויות השונות מהכותב - מבחינת גזע, מגדר, זהות. קוראת שלה, אשה לא לבנה, כתבה בבלוג שלה תגובה לפוסט ההוא, ובו אמרה שבר לא כל כך טובה בזה כפי שהיא חושבת, ושספר אחד שלה במיוחד גרם לה להטיח אותו בזעם מכיוון שהכיל תיאורים שראתה כגזעניים. בר הגיבה לביקורת ברוח טובה, וכתבה עליה בבלוג שלה. כמה מחבריה של בר, רובם כותבים ועורכים, הגיבו פחות טוב.

      חלק מהדברים שנאמרו הגיעו לרמה של "אם היית חכמה יותר, היית מבינה". ואז, בדיוק אז, האינטרנט עלה באש.

      קוראים רבים ראו בדברים שנאמרו ביטויי גזענות. אותם כותבים הגיבו להאשמה הזאת רע מאד. ומאז ועד היום נצפתה הסלמה שהגיעה לשיאה באיומים, בחשיפת שמה של בלוגרית אנונימית, ובבריונות. היו בדיונים האלה משתתפים גזענים. והיו בהם משתתפים שנגועים בגזענות לא מודעת שגרמה להם להגיב באופן שנתפס שונה מאד ממה שהתכוונו לומר. אבל יותר מכל, היו בדיונים האלה הרבה מאד אנשים שראו בקלות רבה מדי את ההיבט האפשרי הגרוע ביותר של מה שנאמר להם.

      למה זה קורה? בין השאר, מכיוון שאנשים מביאים לדיון כזה מטען קודם. מטען כבד. אבל גם מכיוון שבעבור אנשים רבים, שמות באינטרנט אינם אנשים אמיתיים. הם אובייקטים עליהם ניתן להשליך כל מה שהנוחות, או הכעס או כל דבר אחר גורם להם לרצות להשליך על אובייקטים. התוצאה היא אדמה חרוכה. כי מאחורי שמות באינטרנט עומדים אנשים. ורובם אינם מפלצות. והמטען הכבד ההוא, שהוזכר בפסקה הקודמת, הוא מטען אמיתי, בדרך כלל.

      נושאים כמו גזענות הם טריגר חזק מאד לדברים כאלה, בגלל שיש כאן פער בסיסי בתפיסה. בעבור אדם שחור בארצות הברית, עדיין מדובר בחברה גזענית. כן. גם כיום. גם אחרי שברק אובמה נבחר לנשיא. כי ברוב התפקידים הבכירים נמצאים אנשים לבנים. רוב הדמויות בטלויזיה הן לבנות. רוב האסירים הם שחורים. וכו' וכו' וכו'. לאדם לבן בארצות הברית, קשה לראות את זה. רוב האנשים בטלויזיה נראים לו "נורמליים". לזה שברוב התפקידים הבכירים נמצאים לבנים יש סיבות "היסטוריות". ורוב האסירים השחורים? זה בגלל סיבות סוציו אקונומיות, לא בגלל גזע. וחוצמזה, אובמה שחור, אז מה לכם כי תלינו?

      ובעבור האדם הלבן, ודאי האדם הלבן הממוצע שהוא סופר ליברלי או חלק מהממסד הספרותי, גזענות היא דבר נורא. והאשמה בגזענות היא סטירה היישר לפנים. וכך נוצר דיון שהוא דו שיח של חרשים.

      אבל הרשת היא לא רק זרז לויכוחים נוראיים ולאדמה חרוכה. היא גם אמצעי תקשורת. וגם כאן, גם עם כל הדברים הנוראיים שנאמרו ונעשו, נוצר דיון שבחלקים ממנו היה מועיל, מאיר עיניים, חינוכי. ממה שזכה לכינוי RaceFail09 יצאו פרויקטים מעניינים הקשורים לקריאה והוצאה לאור של יצירות שנכתבו על ידי יוצרים לא לבנים. יצא פרויקט להבאת חובבי ז'אנר לא לבנים לכנס מד"ב.

      זה מזכיר לי דיון שערכתי עם דן פגין, יוצר Qassamfall ברשת טוויטר. דיברנו על כך שמתנהלת מלחמת תעמולה ברשת. ובמסגרת מלחמת התעמולה, נוצר מצב בו משתמשים מישראל ומדינות ערב קוראים זה את זה ומגיבים זה לזה. בזמן המלחמה התקשורת הזאת שימשה בעיקר כדי להציג עמדות מנוגדות. אבל זאת תקשורת. בלי האינטרנט, גם זה לא היה.