רואים ויורים

התפתחות של שפה היא דבר מרתק. כלי נשק הומצאו הרבה לפני המצלמות הראשונות, וכשאלה הופיעו, הצורך לכוון וללחוץ על כפתור כדי לייצר תמונה על פילם גרם לכך שהפועל שמתאר צילום באנגלית (shooting) יהיה זהה לפועל שמתאר ירי.

והמצלמות הראשונות באמת הרגישו כמו רובים. הן היו גדולות ומסורבלות, דרשו "טעינה" אחרי כל צילום והצלם היה צריך להסתכל בעינית מיקוד כדי לכוון. עם הזמן, בייחוד לאחר הופעת המצלמות הדיגיטליות, הפסיקו אנשים רבים "לירות" ועברו למצלמות קומפקטיות עם מסך ובלי הצורך להעביר פילם לאחר כל לחיצה. המושג אמנם נשאר, אבל מאחוריו יש כמעט ורק נוסטלגיה.

יוצאות הדופן כאן הן מצלמות ה-DSLR - מצלמות דיגיטליות בהן ניתן להחליף עדשות, והדרך המועדפת לצלם היא להסתכל דרך העינית, זאת למרות שגם בהן יש מסך. אלה, כבדות וגדולות יותר מהמצלמות הקומפקטיות, עדיין נותנות הרגשה כאילו כל צילום - אליו מתלווה גם הצליל האופיני של הזזת המראה המספקת תמונה לעינית למעלה – הוא יריה. לאחר שימוש ב-D90 של ניקון - מושא הביקורת הזו, אני יכול להגיד שעם אף מצלמה אחרת לא הרגשתי כאילו אני מחזיק רובה (החזקתי רובה, יריתי ברובה, הסתובבתי עם רובה על הגב כמה שנים) יותר מעם המצלמה הזו.

הסיבה לתחושה הזו היא שמדובר במצלמה לא קלה במיוחד – כ-620 גרם, שמרגישה מאוד דחוסה. אין כאן גריפ גומי, אבל גם הפלסטיק המחוספס עושה את העבודה היטב. גם כאשר לא הייתי שם את הרצועה של המצלמה על הצוואר, לרגע לא פחדתי שהמצלמה תיפול לי מהיד. המשקל והגודל שלה, שיכולים להעיק קמעה אם אתם לא רגילים להסתובב עם מצלמה גדולה, דווקא אידאלים לקבלת תחושה של מצלמה אמיתית. שימוש ב-D90 (בייחוד עם עדשה גדולה), מלטף קצת את הצדדים המצ'ואיסטים באגו, אבל הגודל והמשקל גם נותים לכם שליטה טובה יותר בתנועות קטנות של היד שנועדו "לבנות" את התמונה בדיוק איך שאתם רוצים – דבר שמתפספס פעמים רבות במצלמות קומפקטיות.

מבחינה השוואתית, זו מצלמה מוזרה קמעה. כמעט כל סעיפי המפרט שלה מציבים אותה במדרגת הביניים שבין מצלמות DSLR פשוטות לבין אלה המקצועיות, אבל אז מגיע הקטע של הוידאו. זו הייתה מצלמת ה-DSLR הראשונה שהגיעה לשוק עם היכולת לצלם וידאו בהפרדה גבוהה, ואצל המתחרה העיקרית Canon המצלמה שמקליטה וידאו כיום היא ה-5D Mk II היקרה הרבה יותר.

בואו נוציא את הוידאו מתמונת הביקורת (יש פה משחק מילים איפשהו, אני חושב) כבר עכשיו. בתור ניסיון ראשון, זו הצלחה מרשימה. ה-D90 מקליטה וידאו HD ב-720p, 24 פריימים לשניה, כשהאורך הוא עד 5 דקות ברזולוציה הזו או 20 דקות ברזולוציות נמוכות יותר. זה מרשים לאללה, אבל עבור אנשים שרוצים לצלם סרטי וידאו מקצועיים, חסרים כאן מספר דברים. העיקרי שבהם הוא אי-היכולת להשתמש במנוע המיקוד האוטומטי ולשנות הגדרות בזמן הצילום, והמשני הוא איכות הסאונד הלא מאוד טובה. לחובבים שרוצים מדי פעם לתפוס משהו בוידאו זה לא מאוד מפריע, אבל אל תצפו לעשות עם המצלמה הזו סרטים שישתוו לאלה של מצלמות וידאו מקצועיות.

אחת הקלישאות הגדולות ביותר של צילום במצלמות ה-DSLR, בהן אתם קובעים את רוב הפרמטרים של הצילום – וכן, אמרתי את זה כבר בביקורות קודמות, אבל חייבים לחזור על כך – היא שאם התמונה יוצאת רע, הצלם הוא כנראה זה שעשה משהו לא בסדר. מצלמות DSLR למתחילים עוד סלחניות בעניינים כאלה, אבל D90 בכלל לא.

נכון, למצלמה יש מצב אוטומטי, בו היא אמורה לדאוג להכל, אבל בפועל זה לא תמיד קורה. כך, למשל, ההחלטות של ה-D90 לגבי איזון הצבע הלבן – נטרול צבע התאורה, שגויות לעיתים קרובות מאוד. כמו כן, אם אתם משתמשים במיקוד אוטומטי ולא קובעים למצלמה באיזו נקודה להתמקד, לוקח לה לא מעט זמן להבין איפה להתמקד. וגם אחרי חצי השנייה הזו, כלל לא בטוח שהיא תתמקד על האובייקט הנכון.

אבל שוב, זו בעיה שנובעת מהיעדר שליטת-צלם, כי אם הצלם כן אומר למצלמה מה הוא רוצה במקום להטריח אותה לחשוב (ומצלמות, כידוע, אינן תבוניות), התוצאה שתתקבל היא מהטובות שראיתי במצלמות DSLR חצי-מקצועיות. הן מבחינת מהירות התגובה והן מבחינת איכות התמונה שתתקבל.

מבחינת השליטה בפונקציות של המצלמה, יש כאן כמה החלטות עיצוביות נהדרות, ומספר דברים תמוהים. בצד הטוב אפשר לציין את המיקום הנוח של הגלגלת הקדמית והגלגלת האחורית, את הג'ויסטיק הנוח ואת התפריטים המסובכים-אך-מפורטים להפליא, שנותנים גישה נוחה לכל פונקציות המצלמה עבור מי שיודע מה כל המושגים אומרים. כמו כן, בצד הקדמי של המצלמה ממוקם כפתור הניתן לתכנות, שמועיל מאוד לאנשים שמצלמים בלהט הרגע ולפעמים צריכים ביטול או הפעלה של פונקציה כלשהי. כך, למשל, אם אתם עובדים עם מצב אוטומטי, כדאי מאוד לשייך לכפתור את פונקציית ביטול הפלאש – זה יעזור מאוד בצילומים בשעות הערב בהם המצלמה לא תמיד יכולה לשפוט אם נדרש ממנה פלאש.

אל ההחלטות התמוהות אני מייחס את סידור הכפתורים בצד האחורי של המצלמה. טבעה של מצלמת DSLR היא שיד ימין נמצאת על הגריפ, ויד שמאל על העדשה. ההחלטה לשים את הכפתורים משמאל למסך משאירה לכם 0 ידיים שיכולות להגיע לכפתורי הפונקציה (השולטים בדברים כמו רגישות ופיצוי הצבע הלבן) בלי שתרחיקו את הפנים שלכם מהמצלמה.

הנתונים של המצלמה טובים מאוד יחסית למחירה. יש כאן חיישן של 12.3 מגהפיקסל, יכולת לצלם 4.5 פריימים לשניה, מצב LiveView שמאפשר להסתכל על המסך (3 אינץ' גודלו) במקום בעינית, תמיכה בצילום פורמט RAW הלא מעובד, יכולת לחיבור GPS על מנת לתייג תמונות, 11 נקודות מיקוד, מצב זיהוי פנים, אפשרויות עריכה לא רעות בלי להעביר את התמונות למחשב, פלאש מובנה שנמצא גבוה מספיק כדי לא להזיק לתמונות וכפי שכבר כתבתי גם התפריטים נוחים מאוד. הסוללה של D90, אגב, יכולה לצלם כ-400 תמונות לפני שתצטרכו להטעינה מחדש (באתר הרשמי כתוב 800, אבל מדובר כנראה בצילום ללא שימוש בפלאש פנימי או במנוע המיקוד האוטומטי).

D90 היא מצלמת DSLR מרשימה, ששווה את הכסף אותו תתבקשו להוציא עליה בהנחה ואתם לא צלמים מתחילים שרוצים ללמוד. במקרה כזה, כדאי לכם ללכת על אופציה זולה ופשוטה יותר. אבל אם אתם כבר יודעים איך לצלם, ועכשיו מחפשים מצלמה באמצעותה תוכלו לנצל את הידע בלי לרוקן את הכיס, ואולי להתנסות קצת בצילום וידאו עם מיקוד ידני, זו האופציה הטובה ביותר כיום עבורכם.

מחיר:
גוף בלבד: 5262 ש"ח, כולל שנתיים אחריות של הדר סוכנויות

קיט עם עדשה 18-105VR יעלה לכם 7003 ש"ח, כולל שנתיים אחריות לגוף המצלמה ושלוש שנות אחריות לעדשה מבית הדר סוכנויות.