אגדה לפסח

בקולנוע המערבי יש היסטוריה ארוכה של סרטים טובים עם שמות בהם מופיעה המלה "רחוב". 'רחובות זועמים', 'סיוט ברחוב אלם', 'וול סטריט' – כל אלה נותנים למבקר בקולנוע תקווה שאם הוא יראה סרט עם המלה הזו בשם שלו, הוא לא יתאכזב. מנגד, סרטים המבוססים על משחקי מחשב הנם, בדרך כלל, ממש גרועים. וכך אנחנו מגיעים ל'סטריט פייטר', סרט שהן כולל את המלה האנגלית ל"רחוב" בשמו, והן מבוסס על משחק מחשב. ומה שמפתיע הוא שהסרט הזה מצליח להיות גם ממש גרוע וגם ממש טוב בו זמנית.

מעשה בניסיון שני לחלוב כסף ממותג המשחקים הותיק Street Fighter באמצעות הפקת סרט. הניסיון הראשון, משנת 1994, הניב מוצר שהדרך הכיפית ביותר לצפות בו הייתה עם משקפיים שהוכנו על ברשלנות על ידי אופטומטריסט שיכור ולגמרי לא תואמות את מה שהעין צריכה, כדי להשיג אפקט של כאב ראש אשר יסיח את הדעת מהסרט. הסרט השני מגיע קרוב מאוד לזמן השקת המשחק Street Fighter IV, ונראה כאילו מדובר במוצר לוואי למשחק, אבל מבחינה עלילתית כל הדמיון בין השניים הנו מקרי לגמרי.

"סטריט פייטר: האגדה על צ'ון לי" הוא סיפור חייה של נערה לא מאוד מבריקה (קריסטין קרוק, 'סמולוויל') שיודעת לנגן על פסנתר כל עוד המצלמה מתמקדת בפניה ולא בידיה, וללכת מכות בצורה לא חיננית בעליל. אביה של צ'ון לי – שם שמייגע לכתוב, אז בואו ונקרא לה מעכשיו רבקה – נחטף על ידי נבל על בשם ביסון (ניל מקדונו, 'אחים לנשק'), ורבקה יוצאת למסע חייה כדי למצוא את עצמה מחדש. המשפט הקודם אולי לא נשמע הגיוני, אבל זה מה שקורה – הסיבה שלה לצאת למסע הרוחני המוזר היא לא גילוי שאביה בחיים, אלא מגילה בסינית עתיקה, אותה היא מקבלת.

ואם כבר בהגיון עסקינן, ביסון נבל העל הוא חתיכת אימבציל שפעולותיו נטולות כל הגיון, אשר גם מבצע במהלך הסרט את חטא הנבלים האולטימטיבי: להשאיר לפקודיו החלשים את העבודה השחורה כשלפני כמה דקות הוא החזיק אקדח ליד הראש של קורבנו. עם זאת, במשך כל הסרט אנחנו מובלים לחשוב שרבקה לא תוכל להביס אותו בקרב עד שתשתחרר מפחדיה ותגלה העצמה נשית מהי, או משהו.

בערך-במקביל לעלילה הזו, אנחנו פוגשים שוטר אינטרפול חתיך-הורס (כריס קליין, 'אמריקן פאי') ואת שותפתו התאילנדית, שכמעט ולא עושים שום דבר קוהרנטי או מעניין. קליין, שהיה מוצלח מאוד בתפקיד הספורטאי הרגיש באמריקן פאי, מצליח לבצע את תפקידו כאן עם חן של רוגעלך עבש.

בואו נודה באמת, אף אחד לא מצפה מסרט 'סטריט פייטר' להיות יצירת מופת דרמטית, אז אפשר לסלוח על אפיון הדמויות המזעזע ועל הטיפשות של העלילה כל עוד יש אקשן טוב. והאקשן, הוא לא מאוד טוב. אין כאן קטעים מרהיבים, וגם לא משהו חדשני – אנשים הולכים מכות, חלקם מייגעים מספיק כדי לעשות את זה תוך אפקטים של זמן קליע, וסגנון הקרב של הדמויות מהמשחק כמעט לא מורגש.

אבל למרות כל החסרונות הרבים של הסרט, אני לא מצטער על כמעט-שעתיים שביליתי בקולנוע כדי לראות אותו. הסיבה לכך הוא ש'סטריט פייטר: האגדה על רבקה' הוא אחד הסרטים המצחיקים ביותר שנראו על מסכינו זה זמן רב.

זה לא משהו שנעשה בכוונה. אני בטוח שהבמאי אנדריי ברקובייק, שלפני כן ביים יצירות מופת כמו "דום" ו"העריסה 2 הקבר" (כן, זה שיבוש של השם האמיתי, אבל אני חושב שהוא הרבה יותר מוצלח מהמקור) לא התייחס לתסריט של 'סטריט פייטר' כאל משהו מצחיק, אבל התוצאה קומית במופגן.

זה מתחיל בחורים העלילתיים שגודלם כשל מכתש רמון, ממשיך בעבודת עריכה מזעזעת (ראיתם משהו לפני רק 3 דקות? זו ממש לא סיבה לא לעשות פלאשבק) ונגמר באי-הקוהרנטיות המופגנת של כל מה שקורה על המסך. מזמן לא צחקתי כך – בקול רם, תוך רגשות אשמה על כך שאני מפריע לאנשים אחרים באולם – בסרט שאינו מתוייג כקומדיה. הסצינה הקומית ביותר מגיעה לקראת סוף הסרט, בו מישהו אומר לגיבורתנו רבקה שספינה X מגיעה למקום Y בשעה כזו וכזו, וכדי שלא תרביץ לו שוב מראה לה שהנה, זה כתוב על הלוח. על הלוח, יש לציין, כתוב משהו אחר לגמרי. ועוד באנגלית, כך שנשגב מבינתי איך העורכים של הסרט פספסו את הטעות. אבל מצחיק מאוד לראות את זה, ויש המון קטעים כאלה בסרט – מקומות בהם לא רק חסר הגיון פנימי, אלא גם ההגיון החיצוני וההגיון שלובשים רק כשממש קר בחוץ.

אם אתם באים ל'סטריט פייטר: האגדה על רבקה' כדי ליהנות מאקשן או מהדמויות של המשחק, צפויה לכם אכזבה מרה. אבל אם הגעתם עם חברים וכולכם במצב רוח טוב, תוכלו להפיק מהסרט הנוראי הזה יותר משעה וחצי של צחוק מתמשך, וזה לא דבר של מה בכך.