פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אימת המאמצים המוקדמים

      הדבר שמפחיד ביותר את אלה שממהרים להשתמש בשירותים חדשים הוא הצטרפותם של ההמונים. דידי חנוך מתלונן

      אני מאמץ מוקדם של טכנולוגיות חדשות. ספרו לי על שירות חדש ומסקרן ואני ארשם אליו. ספרו לי על גאדג'ט חדש ומגניב ואעשה כמיטב יכולתי לבדוק אותו. אבל למרות עובדת השתייכותי למחנה המאמצים המוקדמים, אני נאלץ להודות שמדובר בקבוצת אנשים שסובלת ממחלה מצערת: הם מבועתים מהמחשבה שהשירות בו הם משתמשים יהפוך לנחלת הכלל.

      זאת לא רק בעיה של מאמצים מוקדמים. יש אנשים כאלה גם בתחום המוזיקה, הספרות ותחומים אחרים. אתם מכירים את אלה שאהבו את מטאליקה רק עד האלבום השחור? אלה. ועכשיו, המאמצים המוקדמים שהפכו את טוויטר לחלק בלתי נפרד מחייהם ניצבים מול הסיוט הנורא ביותר שלהם: אופרה וינפרי.

      כן, המנחה הפופולרית בעולם הצטרפה לטוויטר. ולא סתם הצטרפה לטוויטר. היא כתבה את ההודעה הראשונה שלה במהלך שידור התוכנית שלה. והיא עשתה את זה כשאשטון קוצ'ר באולפן. אותו אשטון קוצ'ר שהעז לצאת למירוץ נגד CNN בדרך למיליון חסידים - אנשים שעוקבים אחר העדכונים של משתמש טוויטר - בשירות הפופולרי. ומי הוא חושב שהוא בכלל? הסלב הזה. יש תחושה שאנשים מתבלבלים בין קוצ'ר לבין הדמות ששיחק ב"מופע שנות ה-70". האיש הוא יזם אינטרנטי מהמדרגה הראשונה, איש טכנולוגיה ומאמץ מוקדם. ואגב, הוא השתמש במירוץ נגד CNN כדי לגייס כסף לרכישת 10,000 רשתות נגד יתושים כחלק מהמאמץ נגד מחלת המלריה. וכן, טוויטר חסמו את האפשרות להפסיק לעקוב אחריו בימים לפני שהגיע למיליון. אבל זה נעשה כדי שאנשים לא יפסיקו לעקוב ויתחילו שוב בניסיון להיות החסיד המיליון ולזכות בכל הפרסים שהובטחו.

      זה נשמע לי כמו "אוי אוי אוי"

      אבל נחזור לאופרה, ולתגובות נגדה. בימים האחרונים שמעתי וקראתי תגובות כמו "אי אפשר להשתמש יותר בטוויטר בגלל אופרה ואשטון". הוקם גם אתר שבודק האם הייתם בטוויטר לפני אופרה ומשדר את התוצאות. כי הרי אם הייתם שם לפני אופרה אתם משתמשי טוויטר "אמיתיים", ואם הגעתם אחרי אתם חלק מעדר שמגיע אחרי הסלבריקה. כי הרי יש הבדל גדול בין מי שהולכים לכל שירות שהבלוגר רוברט סקובל נרשם אליו לבין אלה שמצטרפים לשירות אחרי אופרה. הראשונים הם איכשהו אנשים "אמיתיים" יותר.

      זה נוגד את אחד המאפיינים העיקריים של טוויטר ושל מדיה חברתית בכלל: אתם לא חייבים לעקוב אחרי אופרה. או אשטון. אתם יכולים לעקוב אחרי אותם אנשים. אתם יכולים לנהל את חייכם המקוונים החברתיים בלי שאופרה תפריע לכם בשום אופן. ואולי חלק מהחברים שלכם מהחיים האמיתיים - אתם יודעים, אלה שאולי עדיין לא הצטרפו לפייסבוק ושעדיין לא ברור להם מה זה טוויטר חוץ מזה שמדברים על זה בתקשורת - יחליטו לנסות את השירות. וזה דבר טוב.

      מיינסטרים זה טוב

      אבל אי אפשר לבלבל אנשים מסוימים עם העובדות. עולם המאמצים המוקדמים הוא בועה שבה התחושות של החברים המקוונים שלך נוטות לחזק את אלה שלך. אופרה זה רע. ואשטון בכלל נורא. העובדות לא משנות, כאמור. משנה שכל האנשים האלה באים ללכלך את השירות שלנו עם השטויות שלהם.

      ובכן, כמאמץ מוקדם מן השורה, אני רוצה לומר למיינסטרים: אתם מוזמנים. מגניב בטוויטר. והסלבז הופכים את השירות למגניב עוד יותר. אתמול בלילה פנה הסופר ניל גיימן בטוויטר למעצבת בשם מולי קראבאפל והציע לה לעצב פוסטר בעבורו. היא כמעט התעלפה בשידור מקוון. מישהי שאלה את אותו גיימן שאלה בנוגע לשתיים מהדמויות בספר שלו. הוא ענה לה. חברה שלה כתבה לה מייד "זה ממש קרה עכשיו". כן. זה קרה. דברים כאלה קורים בטוויטר כל הזמן. שאקיל אוניל מזמין אנשים לקפה, פאולה עבדול אומרת שאדם למברט היה מדהים באמריקן איידול בזמן שהתוכנית עוד משודרת. והם קוראים את התגובות שאנשים כותבים להם. קוראים ומגיבים. הם מנהלים שיחה. שיחה שלא הייתם יכולים לנהל איתם במייל או בכל דרך אחרת אלא אם היה לכם המון מזל והייתם נקלעים לנסיבות הנכונות.

      ולחברי במחנה המאמצים המוקדמים אומר זאת: תירגעו. זה טוב, מה שקורה עכשיו. השירות שאנחנו אוהבים הופך למיינסטרים וזה חיובי. והאלבום השחור הוא האלבום הטוב ביותר של מטאליקה.