מי מפחד מקוד פתוח?

בכתבה הקודמת שעסקה בעולם הויקי הבלטתי את הפילוסופיה החיובית שמניעה את הפרויקטים השונים. החזון הנאיבי והאוטופי של הויקי באמת נשמע תמים אבל ללא נאיביות ואלטרואיזם מפעל ענק כמו ויקיפדיה העולמית לא היה יכול להתממש. מי שעקב אחר התגובות לכתבה על הפילוסופיה של הויקי ולכתבתו של דידי חנוך על הקוד הפתוח בטח הבין שלא הכל ורוד בממלכה. מאחר ומדובר בבני אדם, לצד העשייה והנתינה מתקיימים גם סכסוכים קטנוניים.

עוצמת התגובות גרמה לי לחשוב על הדינמיקה והפוליטיקות בארגוני הויקי, הקוד הפתוח והתכנה החופשית. אם רוב הציבור בעולם רואה בויקיפדיה מקור סמכותי ומעודכן לידע – וזו תופעה מדהימה בפני עצמה – למה דחוף לגולשים מקומיים לידע אותנו על התככים בשלוחה המקומית? התגובות לכתבה של דידי חנוך חשפו סיבות בגללן אנשים מתנגדים או לא סומכים על פרויקטים שנעשים בויקי ובקוד פתוח. אם מדובר בפרויקטים שבאים מטוב ומונעים על ידי אידיאלים – למה קיימת רתיעה ולמה היא צריכה להיות חריפה כל כך?

אז מה כל כך מפחיד בתכנות חופשיות וקוד פתוח? הגולשים העלו בתגובות חשש מפרצות אבטחה, מאי-אמינות הקוד, התנגדו לעבודת חינם ולמסמוס זכות הקניין. היה מישהו שהגדיל לעשות והכריז על כל הסיפור כעל שווה ערך לתוכנות פרוצות או פיראטיות (ד"ש למגיב מספר 15). מסתבר שהרבה אנשים שמים את החששות בצד ונותנים צ'אנס לקוד הפתוח. "אפאצ'י" השרת הוובי המותקן ביותר מבוסס על קוד פתוח. גם "פיירפוקס" – הדפדפן של מוזילה שמספר המשתמשים בו בעליה תמידית והוא חביבם של אנשים עם קרבה לטכנולוגיה הוא פתוח.

מערכת ההפעלה לינוקס היא דוגמה בולטת נוספת להצלחת פרויקט קוד פתוח ולהטמעתו. תשמעו, אפילו ממשל ארה"ב אומר כן לפרויקט קוד פתוח לאבטחת המידע שלו. "סנורט" – מערכת איתור פריצות מוצלחת התחילה כפרויקט קוד פתוח וכשצ'קפוינט התעניינה ברכישת חברת "סורס פייר" שמכרה שירותי פרימיום סביב הקוד שנכתב על ידי הקהילה – הביצה הפתוחה געשה. אז איך זה שאפילו ממשל ארה"ב משתמש ב"סנורט" לאבטחת הרשתות שלו? בטח לא יפליא אתכם שהממשל מעדיף שליטה מקסימאלית על הקוד, וקוד פתוח הוא שקוף לכולם וקשה יותר להכניס לשם פרצות אבטחה ודלתות אחוריות דרכן יוחדרו כל מיני מזיקים.

לרשות המתכנתים הסובלים מזמן פנוי (יש כאלה?) ואוהבים לתת לקהילה עומדים אתרים רבים שמזמינים ומעודדים עבודה משותפת. האתר "גיטהאב" מאפשר לגולשיו לפתוח "כספות" או מקומות אחסון לפרויקטים ומאחסן גם תכניות מסחריות וגם חשבונות חינמים לפרויקטים פתוחים. בשנה הראשונה לחיי "גיטהאב" נפתחו בו יותר מ- 46 אלף "כספות" ציבוריות. הוא מציע גם כלים "חברתיים" דרכם המתכנתים יכולים להתעדכן אם מישהו "נוגע" או "ממזלג" להם את הקוד. גם לחברת מיקרוסופט נוכחות באתר והיא אפסנה על שרתי גיטהאב פרויקטים שהקודים שלהם חשופים לכולם. השקיפות של הקוד מגבירה את הבקרה והחשבונות הללו מהווים בעצם אינקובטורים לפרויקטים חצי אפויים עליהם עוברות הרבה עיניים ובהתאם מתקנים ומשפרים את הקוד.

ברור שמיקרוסופט מרויחים מזה שמתכנתים מתקנים להם חורים בקוד. גם חברות ענק נוספות כמו IBM וסאן מפתחות חומרה בקוד פתוח ולא בהכרח מונעות על ידי אידיאלים של שיתוף לקידום הדמוקרטיה או שלום עולמי. "אופן אופיס" של סאן הוא דוגמא טובה לניסיון לפעול נגד מיקרוסופט ולהחליש את תכנת ה"אופיס" שלהם. בנוסף ליחסי ציבור טובים וליכולת לגייס עובדים מיומנים בחינם – אי אפשר שלא להתפלא על האמון שענקי חומרה נותנים בכישוריהם של אנשים שהם לא מכירים? אם נתינה לקהילה ושיתופיות זה לא ממש מה שמניע אותם וברור שהם לא יכולים להרשות לאנשים לחבל להם בעבודה (או להאט אותה) איך זה שחברה כמו מיקרוסופט מזמינה מתכנתים מבחוץ לעבוד על הפרויקטים שלהם באתר "גיט"? איך סומכים על המתכנתים האנונימיים ואיך יודעים מי שווה משהו?

סטאק אוברפלוו הוא אתר שבא לענות על החשש הזה בדיוק. באתר זה מתכנתים שואלים זה את זה שאלות ומקבלים ניקוד על סמך השתתפותם והבנתם ורק אחרי שהוכיחו את עצמם נחשבים לשותפים שווים בקהילה. האתר הוקם על ידי שני "מתכנתי העל" ג'ואל ספולסקי וג'ף אטווד שהנם גם בלוגרים מצליחים וכיום מסתובבים שם יותר ממיליון וחצי משתמשים בחודש.

אחד היתרונות הגדולים של האתר הזה הוא שהתשובות שם ניתנות במהירות. הגולשים מתחרים ביניהם על מהירות התגובה ומשוויצים בידע שלהם. התוכן הוא אולי חופשי, אבל לא לגמרי חופשי. רק אחרי שהמתכנתים הוכיחו את הידע שלהם וענו "נכונה" (או לפחות לענין) על שאלות ששאלו אחרים הם מורשים להתחיל להתערב לאחרים בפרויקטים. האם זה דמוקרטי? מי נותן למי ציונים פה? אבל מה שבטוח הוא שהתחרותיות והשקיפות והאגו עוזרים לשפר את איכות העבודה והחוקים הברורים באתר נועדו למנוע גנון ותגובות קטנוניות. היה נחמד, דבר לעניין, היה ישר. חוקים לעניין גם ליום יום, לא רק לקוד פתוח. בקרוב אולי נתחיל לישם את שיטת הניקוד ולחלק "מדליות" גם ביומיום. ימים יגידו.