משחקים ושלום

אחד הטיעונים הנפוצים ביותר בויכוחים הסובבים סביב ההשפעה של משחקי וידאו לרעה על בני נוער הוא היותם מדיום אסקפיסטי. האנשים שמסנגרים על התחום אוהבים מאוד להגיד שבני נוער יודעים לעשות הפרדה בין עולם המשחקים, אליו הם בורחים מצרות היום, לבין זה האמיתי. לכן, גם אם בדיוק ערפתם למישהו את הראש ב-Manhunt, זה לא יגרום לכם ללכת ולנסות את אותו הדבר על החלבן השכונתי החביב.

אבל גם אם הנקודה הזו נכונה – ואני נוטה להסכים איתה – אי אפשר להגיד שאין למשחקים כלל השפעה על הדרך בה אנחנו תופסים את המתרחש סביבנו. כך, למשל, כמעט ואי אפשר לעשות משחק מלחמה בלי לעשות גלוריפיקציה כלשהי ללחימה. שדה קרב, על כל הזוועות שבו, הוא מקום מלא בריגושים ומעשים שנחשבים ליוצאים מגדר הרגיל; משהו שאולי לא צריך לשאוף אליו, אבל כן מהווה חוויה שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים באזרחות. מלחמה, אחרי הכל, תמיד תהיה "גדולה מהחיים".

היעדר גיוס חובה ואויבים שמתדפקים על גבולות ארצות הברית, יחד עם הטראומות הלאומיות של מלחמת ויאטנם ומלחמת עירק השניה, הפכו את צבא ארה"ב בעשורים האחרונים בכלל ובשנים האחרונות בפרט ליעד לא מאוד פופולרי עבור צעירים שמסיימים תיכון. אז איך מוכרים להם צבא? באמצעות משחקי וידאו, בין השאר.

הדוגמה המפורסמת ביותר למדיניות הזו היא America's Army, משחק שפותח על ידי הצבא לפני מספר שנים. המשחק מציב שתי קבוצות של שחקנים (שתיהן רואות עצמן כחיילים הטובים ואת הצד השני כפושעים אלימים) זו מול זו, כשהמטרה היא להרוג את האויב ולשחרר את העולם החופשי. מעבר לכך, ניתן למצוא מודעות של הצבא בכל המגזינים העוסקים במשחקים ובתוכניות טלוויזיה שפונות לקהל צעיר.

לאחרונה עלה קמפיין הגיוס מדרגה, כשבאחד מקניוני פילדלפיה הושק "מרכז צבא חווייתי" – אזור בו ילדים בגילאי 13 ומעלה יכולים לשחק ב-America's Army ולשמוע כמה הצבא מגניב. כשהמרכז נפתח, החליטו קבוצות אנטי-מלחמתיות כמו "יוצאי צבא למען השלום" לארגן פעילות מחאה. 300 אנשים נעמדו מול הכניסה, הפגינו, גרמו לכך שהמקום ייסגר והלכו הביתה. המרכז נפתח למחרת ועובד גם כיום.

מה שמפתיע אותי בכל הסיפור הזה הוא היעדר הנשורת האינטרנטית למחאה והתזמון המוזר שלה. אם צבא ארה"ב הבין שכדי למשוך אליו בני נוער צריך להשתמש באינטרנט ומשחקים, למה ארגוני המחאה נזכרים באיחור של כמה שנים, רק כשנפתחת גרורה פיזית של הקמפיין? מי שרוצה להילחם על לבבותיהם ומוחותיהם של בני הנוער, צריך להיות מעודכן ולהשתמש בטכנולוגיה שהנוער צורך. הפגנות של 300 איש, על כל האפקטיביות המיידית שבהן, לא מגיעות לקרסוליים של החתולים עם הכיתובים המצחיקים והסרטון בו ההוא עושה משהו ממש מוזר.

בישראל המצב שונה. גיוס החובה מוריד מהצבא את הצורך לשכנע, במיוחד כשהאינדוקטרינציה הצבאית במערכת החינוך עושה את זה גם ככה. מי שיכול להיעזר בשיטות של הצבא האמריקאי כאן הם דווקא הגופים שמתנגדים לגיוס חובה, אבל עבודתם קשה יותר מזו של האמריקאים. הם צריכים לייצר משחק טוב שמעביר את נקודתם בלי להאדיר את המלחמה. ושלא יחשבו בכלל בכיוון של "איקס-עיגול", זה עבד בשנות ה-80 אבל ספק אם יהיה מספיק לנוער של היום.