פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חלום דיגיטלי

      אילנה ניז'ניק פורשת בפניכם עתיד דיגיטלי טוב יותר. עתיד שהדבר היחיד שעומד בפניו הוא בעלי הזכויות

      יש לי חלום. חלום על עולם דיגיטלי בו הצורך (כן, צורך) בתוכן פירטי מתפוגג לאור הנוחות, הזמינות והמחיר המציאותיים של כל סוגי התוכן לרבות משחקים, מוזיקה, סרטים וסדרות טלוויזיה וכל זאת במחיר שווה לכל נפש ללא אפליה לפי דת, גזע, מין או מיקום גאוגרפי.

      דמיינו לעצמכם עולם בו הפרק החדש של "גיבורים" משודר בו זמנית בכל העולם באמצעות מדיה זורמת לכל סוג של מכשיר – החל מטלוויזיה וכלה בסלולרי. בלי צורך בהורדות, בהמתנה מייגעת עד שהפרק יגיע לארץ וכולנו יודעים שלמעריצים שרופים של סדרה זו או אחרת אפילו כמה שעות המתנה זה המון כי הפורומים האינטרנטיים כבר שוקקים מידע וביקורות על הפרק. זה נכון גם לגבי סרטי קולנוע. הרי כולם יודעים שכבר כמה ימים לאחר (לפעמים אף כמה ימים או שבועות לפני) צאת הסרט לאקרנים בארה"ב אפשר להוריד אותו באינטרנט באיכות זו או אחרת. ללכת לבית הקולנוע ולשלם על כרטיס בכדי לצפות בסרט באיכות גבוהה ועם פופ-קורן במחיר מופרז זו בחירה בימינו כי העולם הדיגיטלי מספק אלטרנטיבה. לא אלטרנטיבה חוקית, אבל נוחה.

      תארו לעצמכם שאתם נוסעים עם חבר באוטו ולפתע יש שיר ממש מגניב וחדש ברדיו. בשניות אתם מתחברים לאתר ספק התוכן שלכם מהסלולרי ועד שהרדיו עובר לפרסומות כבר יש לכם את השיר בנייד. משהגעתם הביתה, תוכלו להעביר אותו בקלות לנגן ה-MP3 או למרכז המדיה הביתי ולהנות מהיצירה עבורה שילמתם ממיטב כספכם בכל דרך בה נוח לכם.

      מנוי לכל דבר

      האינטרנט מאפשר מעקב מלא אחר השימוש של משתמש בתוכן מהספק ממנו הוא רוכש אותו, כל עוד המכשיר בו הוא צורך את המדיה מחובר לאינטרנט. מכאן שאפילו אם אני משלמת מנוי חודשי קבוע, את ההכנסות מצריכת המדיה שלי קל יותר לחלק בין היוצרים. הרי, יש כמות מוגבלת של תוכן שאדם יכול לצרוך וזו כמות התוכן עליה הוא צריך לשלם, בעולם החלום שלי. תארו לעצמכם, למשל, אם יכולתם לשלם לחברת הכבלים או הלויין אך ורק על הערוצים שצפיתם בהם באותו החודש. נשמע דמיוני, לא? אין שום סיבה שזה יהיה.

      אני, כצרכנית, מעוניינת לשלם רק על תוכן שמעניין אותי ואין לי שום רצון בערוצי ספורט או ילדים שמגיעים כחלק מחבילה בסיסית שאני מחויבת לשלם עליה גם אם הערוץ היחיד שאני בוחרת לראות הוא לדוגמה, נשיונל גיאוגרפיק.

      בחלומי, אין צורך לבחור בין ספקי תוכן טלוויזיוני (כבלים או לוויין) כי אפשר להיות מנוי של שניהם בלי תשלום מינימלי על "חבילת בסיס" ועם תמחור לפי צריכה בלבד. כך לא תיאלצו לבחור בין "דם אמיתי" לבין "דקסטר" ו-"אבודים", אלא תקבלו כל אחד מהספק שרכש אותו עבורכם ולא רק זאת – תקבלו אותם בזמן אמיתי, באמצעות טכנולוגיית P2P שתאפשר לחסוך ברוחב הפס של ספק התוכן. המשתמש שסיים לראות את התוכן, ממשיך להפיץ אותו ברשת לאלו שצופים בו כעת או רוצים לצפות בו בעתיד. סוג של ביט-טורנט חוקי בה משתפי התוכן משלמים עליו לפי צריכה.

      בעולם הדמיוני שלי, אם חשקה נפשכם במשחק הפעולה החדיש שיצא אתמול, לא תאלצו לחפש אותו בחנויות בארץ אם וכאשר יגיע ואף לא תאלצו לשדרג את החומרה במחשב בשביל לשחק בו – כל מה שתזדקקו לו הוא חיבור אינטרנט מהיר ומנוי בשרת המריץ את המשחק מקומית באמצעות טכנולוגיה מתקדמת הקיימת גם היום. והתשלום? למה לא לפי שעת משחק? למה לי לרכוש משחק ואז להתאכזב אם הוא אינו עומד בציפיות שלי אם אני יכולה לשחק בו מספר שעות ולשלם לפי כמה שהשתמשתי במקום תשלום חודשי קבוע (כמו ב-WoW) או לפי רישיון (כמו ברוב המשחקים הקיימים כיום בשוק). במודל עסקי כזה, הזוכים הם המשחקים הטובים באמת, אלו שהשחקנים מבלים בהם את מרב שעות המשחק, מה שגורם לפיתוח של משחקים מגוונים יותר ומרתקים יותר עבור המשתמש. בעצם, אפילו התמיכה הטכנית של חברות המשחקים תאלץ להשתפר בכדי ששחקנים ימשיכו לשלם על אותן שעות משחק.

      הם מ-פ-ח-ד-י-ם

      אז מה בעצם מונע מהחלום שלי מלהיות מציאות אתם שואלים? הרי הטכנולוגיה שתאפשר את כל מה שאני חולמת עליו קיימת כבר היום – ספקי תוכן בארה”ב מאפשרים צפייה בפרקי סדרות באינטרנט לתושבי ארה”ב, גיימינג בענן הוא טכנולוגיה חדשה אך קיימת וחיבור האינטרנט המהיר הדרוש להתגשמות החזון נגיש כיום לכל דכפין בארצנו וברוב מדינות העולם המערבי. ומהו המכשול? בעיקר פחד משינוי, אני מניחה. אותה הפניקה שאחזה בבעלי זכויות יוצרים עם יציאתה לשוק של טכנולוגיית הקלטה אנלוגית (קסטות, זוכרים?) היא אותה פניקה שאוחזת בהם כעת בעוד הם עומדים חסרי אונים אל מול גאות של פירטיות תוכן וירידה במכירות. אותו הפחד המשתק גורם לכך שמדיה חוקית מגיעה ארוזה עם יותר ויותר הגנות מרגיזות שמטרתן למנוע פירטיות אך סופן שמעודדות אותה. הגבלות ברישיונות על קבצי מוזיקה שניתן לרכוש באינטרנט רק מתסכלות משתמשים שלפתע נתקלים במיני הודעות שלא ראו מעולם בבואם לשמוע שיר שרכשו או להעבירו לנגן הנייד. ואני כבר לא מדברת על העובדה שמי שאין לו כרטיס אשראי בינלאומי, כלל אינו יכול לרכוש תכנים שספקיהם נמצאים בחו"ל.

      לעניות דעתי, RIAA ובעלי זכויות אחרים צריכים להפסיק לפחד מהאינטרנט אלא לחבק ללבם את הטכנולוגיה שתאפשר להם, בסופו של דבר, להרוויח יותר תוך חיסכון בעלויות. חשבתם פעם כמה חוסכות חברות תקליטים שאינן צריכות להנפיק כל-כך הרבה דיסקים ולשנע אותם ברחבי העולם? במקום, הם יכולים פשוט לאפשר ללקוח הקצה לקבל את המוזיקה בשניות למחשב הביתי. קל, נוח, וזול.

      וזה בעצם כל מה שאנחנו, הצרכנים המושכלים לכאורה, רוצים. קלות, נוחות ומחיר סביר עבור השרות אותו אנו מקבלים. בסופו של יום אף תומכי הפירטיות יבחרו לשלם על התוכן שלהם לא מתוך פחד שייתפסו או ייכלאו ולא מתוך מוסר הגורס שפירטיות היא גנבה, אלא פשוט מתוך נוחות, נגישות וקלות שימוש.