מהפכני מקלדת

לפני יומיים שיניתי בפרופיל שלי בטוויטר את המיקום שלי לטהרן ואת השעון שלי לזמן אירן במקום הזמן המקומי. הסיבה לכך עשיתי את שתי הפעולות האלו היתה הודעה שמזמינה גולשים לא אירניים "להתחזות" לכאלה כדי להקשות על השלטונות לאתר בלוגרים ואקטיביסטים חברתיים שמשתמשים בטוויטר להעברת הודעות וארגון ההפגנות. האם היה איזשהו אפקט לשינוי הקטן, הקוסמטי שעשיתי? האם שני שינויים בפרופיל הם בכלל בעלי איזושהי משמעות מלבד הבעת סולידריות? אני לא בטוחה.

בימים האחרונים אנחנו שומעים הרבה דיבורים על כך שהמהפכה האירנית היא הראשונה אי פעם שמתרחשת ברשתות החברתיות ועל כך שהמחאה האירנית מתארגנת דרך הטוויטר, שירות המיקרו-בלוגינג שהפך לפופולרי בצורה חסרת תקדים בכל העולם. האם הכיסוי התקשורתי וההתלהבות ברחבי העולם מייצגים נכונה את מצב העניינים או שמא מדובר בבאז לא מוצדק או בגל התלהבות מערבי על המחאה שמתרחשת בטכנולוגיה הדמוקרטית ביותר? האמת כנראה נמצאת אי-שם באמצע.

מאז שנודעו תוצאות הבחירות מספר נושאים שקשורים לאירן עומדים בראש רשימת הנושאים המדוברים בטוויטר - אירן אלקשן (במילה אחת #IranElection) הוא הפופולרי מכולם אבל לצידו מככבים אירן, טהרן, followGreen (עקוב אחר הירוק – צבע האופוזיציה), ושמות מנהיגים (מוסאבי ואחמניג'אד לחלופין). לחיצה על אחד מהנושאים הללו מובילה לעשרות אלפי ציוצים בנושא. תמצאו שם חדשות ועדכונים מאירן, מידע על התארגנויות ועל פעילות השלטון, קריאות למחאה והתארגנות בכל העולם, קישורים למאמרים בנושא ולסרטוני וידאו ביו-טיוב ועוד ועוד. בנוסף, גוגל ופייסבוק נרתמו גם הן כדי לעזור להפצת מסרים ומאפשרות כעת לתרגם משפת פארסי לשאר שפות העולם (בגוגל טרנסלייט) וממשק בפארסי בפייסבוק.

העיתונות הכתובה והדיגיטלית מיהרו לדווח על יכולתם המהירה של מסרים לחלחל דרך הטוויטר כאמצעי תקשורת חלופי לעיתונות המסורתית. בעוד חופש התנועה וחופש המידע של עיתונאים רגילים מוגבל, מערכות עיתונים נסגרות והשלטונות האירניים עושים כל שביכולתם להפריע לדיווחים תקינים מטהרן – טוויטר והאפליקציות הסלולריות שלו הפכו לאמצעי להעברת מסרים ולדיווח לעולם על המתרחש באירן. האפשרות לגלוש ברשת, להעלות תכנים ולעדכן אתרי רשתות חברתיות דרך הסלולרי עקפה את המגבלות ששמו השלטונות האירניים והראו את כוחו של הציבור לדווח בעצמו על המתרחש.

בהרצאה באתר טד – אתר אליו מועלות שיחות והרצאות בוידאו בנושאי טכנולוגיה, בידור עיצוב ומדע – טוען קליי שירקי , מרצה מאוניברסיטת מניו יורק לנושאי מדיה וטכנולוגיה שאנחנו מצויים בעיצומה של מהפכה תקשורתית. צרכני המדיה הפכו למפיקי תכנים בעצמם. אמצעי התקשורת מצויים כיום בכל מקום ובשפע – המהירות, הזמינות והמחיר הזול של התקשורת, מיידיות המסרים ויכולתו של כל אדם להגיע לקהל רב הם בלתי נתפסים. כמויות מידע זורמות במהירות על ידי חובבנים ונוצר מצב שגם העיתונאים המקצועיים וגם גורמי השלטון מפגרים אחר יכולת ייצור החדשות של האדם הפשוט.

שירקי מעלה על נס את האפשרות לעקוף את הצנזורה הסינית (אותה הוא מכנה "חומת האש של סין") ואת היכולת לדווח על אירועים שלשלטונות יש אינטרס להסתיר. הוא מביא לדוגמא את רעידת האדמה שאירעה בסין במאי 2008, עליה למדו השלטונות הסינים מטוויטר ומהבלוגרים המקומיים. לצד קמפיינים עולמיים לגיוס תרומות לשיקום והצלה, אנשים ברחבי העולם למדו שהסיבה לקריסת כל כך הרבה בתי ספר היתה שוחד שקיבלו בכירים שאשרו בניינים לא תקינים. הרשת הובילה לגל ביקורת ומחאה ועימתה את השלטונות הסינים עם עובדות איתן לא ממש התחשק להם להתמודד , בטח לא בצורה חשופה כל כך. דוגמא נוספת לכוחו של טוויטר היא הבקשה שהציב ממשל אובמה לטוויטר להשאר פתוח ולדחות מעט עבודות תחזוקה באתר בכדי לעזור למחאה של העם האירני.

חשוב להדגיש שטוויטר לא הולך להחליף את סי.אן.אן ואת יצרני החדשות המסורתיים – בין אם הם שדרני טלויזיה או עיתונות כתובה- המחאה המקוונת היא רק ביטוי אחד שחשוף לעיניים מערביות וחשיבותו לדעתי פחותה מהתארגנות במישור הפיזי, מהפגנות ברחוב וביטויי מחאה שלא ליד המקלדת. צריך לנקוט בזהירות ולבדוק את המידע - כמויות הדיסאינפורמציה שאנחנו נחשפים אליהם, בין אם נעשו מתוך תמימות או מתוך רצון לחבל בהעברת מסרים (של מתנגדי המהפכה), מצריכים בדיקת והצלבת מידע.

אמנם במערב מתלהבים מהיכולת להשתתף במחאות ומהאפשרות לתקשר עם העם האירני, אבל מדובר ביותר מטרנד או התלהבות חולפת. הרשת היא אכן דמוקרטית ומאפשרת לכל אחד להשמיע קול, אין ספק שפעילות הבלוגרים והאקטיביסטים ברשת היא חשובה (וכנראה גם מסכנת אותם) אבל חשיבותם היא בעיקר בתיעוד ודיווח על המתרחש. את המחאה האמיתית עדיין עושים ברגלים, על מיקום ההפגנות לומדים בעיקר דרך הס.מ.ס (ולא דרך הטוויטר, מסתבר). אין ברירה אלא להתרחק מהמקלדת ולצאת לרחובות כדי להעביר את המסר – אותו מסר עליו יכתבו, אותו יצלמו, וידווחו עליו אונליין וגם באמצעי מדיה מסורתיים. המדיום הוא המסר, אמר מרשל מקלוהן, ואני אוסיף שמהפכות עדין לא קורות אונליין.