מכסחי השדים - משחק גרוע

שישה סרטוני לוגו עליהם אי אפשר לדלג – זה מה שתראו בכל פעם בו תכניסו לכונן הפלייסטיישן 3 את הדיסק של "מכסחי השדים: משחק הוידאו". אלה יזכירו לכם שבעצם מדובר בזיכיון קולנועי ותיק ומוכר שחוזר לתחייה בדמות ספק-משחק, ספק-סרט אינטראקטיבי.

תזכורת נוספת למוצאו הקולנועי של המשחק תקבלו ברגע בו תתחילו את המערכה לשחקן יחיד. גם כאן אי אפשר להימלט ממנו – הוא יוכנס לראשכם בכוח הזרוע של סרטון הכתוביות (גם עליהן אי אפשר לדלג) שמגלה כי הגיבורים הראשיים של הסרטים תרמו את קולותיהם, התסריטאים המקוריים כתבו את התסריט ואליסה מילנו מחליפה את סיגורני וויבר בתפקיד העלמה במצוקה.

המאמץ המלחמתי להפיכת המשחק לקולנועי ככל היותר נמשך, בעצם, לכל אורכו. סצנות עם דיאלוגים ארוכים מגיעות בין קטעי אקשן שלפעמים קצרים יותר מהמעברון שהיה לפניהן, דמויות המשנה לא מפסיקות להתבדח – רק לעיתים רחוקות זה באמת מצחיק – וקלישאות תסריט קולנועיות מועברות בדיוק מדהים למדיום האינטראקטיבי.

התוספת המהותית היחידה לזיכיון הוא אתם, מכסח שדים צעיר ולא מנוסה שעובר הכשרה עם הצוות המקורי. לתת לשחקן דמות חדשה, אפילו אם היא נטולת אישיות בכלל, זו החלטה נבונה, לא הייתי רוצה להיתקע בדמותו של דן אקרויד או ביל מוריי במהלך המשחק.

הדבר הטוב ביותר ב'מכסחי השדים: המשחק' הוא האקשן. כלי הנשק הבודד שלכם כולל מספר מצבי פעולה, כשהמוכר שבהם הוא זרם פרוטונים אבל יש גם אפשרות ירי חלקיקים דמוי רובה ציד, זרם שמאט את האויבים ועוד. בכל אלה תשתמשו על מגוון אויבים, שאת חלקם תוכלו להשמיד בעוד את האחרים צריך לתפוס.

פעולת התפיסה היא מנגנון מעניין: קודם עליכם להחליש את הרוח באמצעות כלי הנשק, לאחר מכן תופסים אותה עם זרם לכידה ומושכים אותה לעבר המלכודת. הרוחות, אגב, לא מאוד אוהבות את כל העניין הזה, ומתנגדות למאמציכם, מה שהופך את כל הסיפור לסוג של דיג. אתם צריכים לדעת מתי למשוך את הרוח, ומתי לשחרר אותה קמעה.

לפעמים האקשן מוצלח אף יותר. למרות סלידתי מקרבות בוסים, ב'מכסחי השדים' הצלחתי ליהנות מהם בזכות עיצוב טוב של סביבת הקרב והבנה שקרב בוס צריך להיות כיפי, לא מתסכל.

הבעיה עם האקשן הזה היא שהוא עטוף, כאמור, בהמון דיאלוגים לא מוצלחים במיוחד. גרוע מכך, גם עיצוב השלבים, למעט קרבות בוסים, מדכא ומשעמם. במשך רוב המשחק, תעברו ממסדרון ריק לאולם ריק ובחזרה למסדרון ריק שנראה לגמרי כמו ההוא בו הייתם לפני דקה. זה מתסכל, וקל מאוד ללכת לאיבוד, מה שמפתיע בהתחשב בכך שהמשחק פועל על מסלול לינארי לחלוטין – יש רק דרך אחת ממקום למקום.

מה שאמור להפוך את קטעי ההליכה לכיפיים יותר הוא השימוש במד הפעילות האורן-זריפית, שמתפקד גם כמשקפי ראיית לילה וגם מאותת לכם כשאתם מתקרבים לפריטים מיוחדים. את חלקם ניתן לאסוף או לסרוק כדי לקבל נקודות שדרוג עבור כלי הנשק, ואילו חלקם האחר הוא טריגר עלילתי. לפעמים תצטרכו להסתובב בשטח כמו מסדרונות בית מלון ולחפש איפה מתחבאת הרוח הסוררת, ואחרי רבע שעה של חיפושים כאלה תעדיפו ככל הנראה לעבור לערוץ 33 – שם בטח יותר מעניין.

הסיבה לכך הדכאון הזה נעוצה, כנראה, בקשר שבין המשחק לבין זיכיון "מכסחי השדים". מפתחיו, כך נראה, מאוד רצו ליצור את הסרט השלישי בסדרה, ובדרך שכחו שמה שהם באמת צריכים לעשות זה משחק. הם השקיעו בגרפיקה, הם השקיעו בעיצוב אקשן, אפילו בגרפיקה מרשימה ודיבוב מוצלח, אבל עטפו את כל זה באווירה מיושנת ודרך קולנועית מדי להעברת סיפור. זה היה יכול לעבוד אילו האורך של 'מכסחי השדים' היה שעה וחצי, אבל הוא לא – מערכה לשחקן בודד תגזול מכם כ-10 שעות, מתוכם כחצי תהיינה משעממות וחצי אחר תכלולנה אקשן מוצלח.

הייתי מאוד שמח להמליץ לכם לא לקנות את 'מכסחי השדים' – אין סיבה שתסבלו בחלקים הדלוחים שלו. אבל הבעיה היא שביניהם פזורים חלקים ממש טובים, עם אקשן מוצלח ומשחקיות מעניינת. אז בסופו של יום, כנראה ששווה לכם לשחק בכותר הזה אם אתם אוהבים משחקי פעולה. כן תתאכזבו, אבל לא מספיק כדי להגיד שחבל ששיחקתם בו.