לא ידע שהוא כזה

ביום חמישי בלילה, שמעתי אודות מותו של מייקל ג'קסון לפני שהמידע הופיע באתרי החדשות. הידיעה עוד לא הופיעה ברוב האתרים בחו"ל ובאף אתר בארץ. היא הופיעה בטוויטר. היא הופיעה בפרינדפיד. היא הופיעה, במילים אחרות, בזירות בהן מתרחשת כיום "אינטרנט בזמן אמת". המהירות של טוויטר היתה נושא לטקסטים רבים בשנה האחרונה. היא הסיבה לכך שהתמונה של המטוס שנחת בהאדסון נראתה על ידי מאות אלפים לפני שהופיעה בטלויזיה או באתרים הגדולים. היא היתה כוח מניע משמעותי גם בתופעות כמו הפופולריות של סוזן בויל.

אבל למהירות יש מחיר, והוא - לפעמים - אמינות. באותו הלילה בו נפטר ג'קסון, נפוצו בטוויטר ידיעות על מותם של ג'ף גולדבלום והאריסון פורד. כל מה שצריך, הרי, הוא בדחן אחד שיצייץ שהם מתו ומספיק מהעוקבים אחריו שיאמינו לו ויעבירו את זה הלאה. ברגע שההודעה מופצת, יש לה מומנטום משלה.

השאלה שיש לשאול היא האם מדובר בפגם אינהרנטי של המערכת או בחבלי לידה של אמצעי תקשורת בין אישית חדש. לטעמי, האפשרות השניה היא הנכונה. יש צעדים בהם צריכים ויכולים משתמשי טוויטר לנקוט כדי להקטין את ההיקף של תופעות כאלה, ואני מאמין שהם יכולים עדיין להתבסס כדרכי פעולה מקובלות.

ראשית, בחנו את המקור. לא בהכרח את האדם שאצלו ראיתם את הידיעה, כי אם את הראשון שפרסם אותה. שיטת ה-ReTweet (ציוץ חוזר, נאמר?) שבה אדם חוזר על דברי חברו בטוויטר, כוללת את ההודעה המקורית ואת שם המשתמש המקורי. האם זה אחד מגופי החדשות השונים בטוויטר? האם יש קישור למקור חדשות אמין? יש לציין ש"מקור חדשות אמין" לא חייב להיות CNN. הוא אפילו לא חייב להיות מחוץ לטוויטר. שירות BreakingNews עליו כתבתי בעבר חי ברשת החברתית בלבד, אבל הוא מביא ידיעות רבות לפני שהן מופיעות באתרי החדשות. האמינות שלו, בשלב זה, מוכחת. יש בטוויטר גם המון עיתונאים, ואלה מפרסמים לעתים ידיעות. כל מה שצריך לעשות הוא לבדוק במי מדובר.

שלב שני הוא לבדוק האם יש אזכור לידיעה במקום אחר. תבדקו אצלנו. בידיעות מחו"ל, תבדקו בגוגל ניוז וביאהו! ניוז. זה שהיא לא מופיעה לא אומר כלום בהכרח. כאמור, ידיעות מגיעות לטוויטר קודם. אבל אם הידיעה בת עשרים דקות - והיא גדולה באמת - היא כבר תופיע בדרך כלל.

השלב השלישי משתלב עם השני: קצת איפוק ישתלם לכם מאד, כשלא לא תצאו אדיוטים עם פרסום חוזר של ידיעה כוזבת. וגם במקרים של ידיעות אמיתיות, לא חשתי הכרת תודה מיוחדת לאדם העשרים שבישר לי על מותו של מייקל ג'קסון. אותו איפוק יאפשר לכם גם לחכות ולראות האם הידיעה מופיעה במקומות אחרים.

אני לא אומר שתמיד צריך להימנע. יש ידיעות חשובות, שחשוב להפיץ מהר. וזה טבעו של השירות. אבל מידה מועטה של איפוק יכולה לסייע מאד.

מייקל ארינגטון פרסם אמש טור בו הוא טען שפרינדפיד, ורשתות "זמן אמת" אחרות, מסוכנים עקב מנטליות ההמון שגורמת לכך שאנשים כותבים - תחת שמם האמיתי, לא פחות - תגובות שניתן לפרש כאיומים. הוא טען שהוא ביטל הופעות בארועים עקב דברים שנכתבו לו בטוקבקים. ארינגטון, בלוגר שבנה את הונו מהרצון והנכונות ללחוץ לאנשים על הכפתורים, מבוהל מטוקבקים וסבור שהמבנה של פרינדפיד, שמאפשר לאנשים להתקבץ במקום אחד ולהגיב, יוצר מומנטום של מנטליות אספסוף. הוא חושב שזה מסוכן ושהרשת החברתית צריכה להשתנות ולהאט על מנת לעצור את זה.

המסקנה היחידה שניתן להסיק מהדברים היא שלו היה ארינגטון עיתונאי באחד מגופי התקשורת המקוונת בישראל, הרי שהוא לא היה יוצא אף פעם מהבית. אין כמעט עיתונאי ישראלי שכותב ברשת שלא זכה לטוקבק שניתן לפרש כאיום. ובחלק מהמקרים, לא צריך פרשנות.

יש קווים שאסור לחצות, אבל אנשים כותבים דברים שניתן לפרש כאלימים כל הזמן. מה שצריך לזכור הוא שברוב המקרים, כשאדם אומר לך "הלוואי שתמות", זה לא איום. זאת הבעת כעס. זאת לא לשון שהייתי רוצה לעודד, אבל זה גם לא פשע, ולא משהו שצריך לשנות בגללו את המנגנון בו עובדת רשת חברתית מצליחה.