פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כיף להיות מפלצת

      Prototype אינו משחק חדשני או עמוק, והוא פסול מוסרית. אבל מדובר באחד המשחקים המהנים שיש כיום בשוק

      אחד הטיעונים הנפוצים ביותר של מגיני המדיום ששמו משחקי וידאו בכל ויכוח על נחיתותו, הוא שמדובר בתעשייה צעירה שמתפתחת ומתבגרת עם השנים. כשהחדשנות הטכנולוגית מפסיקה להיות העיקר, העלילה והאמנות הופכים לחלקים מרכזיים יותר ביצירות. במקום גיבור העשוי ללא חת, שנלחם ברובו-היטלר, אנחנו מקבלים גיבורים מורכבים יותר.

      אלכס מרסר, גיבור המשחק Prototype, הוא לא אחד מאלה, למרות מה שיוצרי המשחק רצו שתחשבו. מרסר הוא חתיכת חלאה נטול-מוסר, נקמן ובאופן כללי איש מזעזע שראוי כי היה מוקצה מחמת מיאוס. הפסבדו-תחכום של עלילת המשחק והגיבור שלו כל כך שקופים, עד שכבר בדקות הראשונות אנחנו מבינים שהיא רק תירוץ לאקשן. ואז, בהתפתחות עלילתית נדושה, אנחנו מבינים שרוב הזמן נשחק בפלאשבק לסצינת הפתיחה. כל הכוחות המגניבים? הם אינם, תצטרכו להרוויח אותם מחדש.

      הדבר החשוב ביותר שצריך להבין, ועדיף שזה יקרה כמה שיותר מהר, הוא שכל אלה אמנם מעצבנים, אבל הנם רק אלמנט משני בפרוטוטייפ – אורגיית אקשן שהינה לא רק חסרת מעצורים, היא בכלל לא שמעה על מעצורים ולא יכולה להגות את המלה. כי המשחק הזה אולי טיפשי להחריד, אבל הוא גם אחד הכיפיים ביותר בהם שיחקתי השנה.

      Prototype (יח"צ)
      אגרוף, הגרסה העל-טבעית

      הזומבים ואתם

      ברוכים הבאים לניו-יורק, הגרסה האפוקליפטית. אתם כאן כי מישהו שכח לספר לאנשים שניסו לבצע בכם את הניתוח שלאחר המוות כי אתם כלל לא מתים. אתם, אלכס מרסר, מרגישים ממש טוב – כל כך טוב שהתפתחו לכם כוחות על-טבעיים. וכל זה במחיר הזעום של אמנזיה כללית.

      מישהו גם שכח לספר לתושבי ניו יורק שהאי מנהטן – בגרסתו היחסית-מדוייקת שעוצבה במשחק – נמצא תחת מתקפה ביולוגית חסרת תקדים, אשר הופכת אנשים לזומבים רצחניים במקרה הטוב. במקרה הרע, הם הופכים לא רק לרצחניים, אלא גם למכוערים מאוד. כתוצאה, נמצא מנהטן בהסגר כללי, וברחובות העיר מסיירות יחידות צבאיות שהורגות כל מה שזז. ואם זה לא מספיק, יחידה צבאית מסווגת הונחתה כדי לתפוס את מרסר ולחסל את כל הזומבים.

      Prototype (יח"צ)
      לא יפה לרמות בדו-קרב, למה הבאת מסוק?

      הגיבור אוכל אנשים

      כשמנהטן כולה משמשת לכם כמגרש המשחקים ורבבות אויבים שאורבים לכם בכל פינה, השכילו מפתחי המשחק לתת לכם מגוון רחב מאוד של כוחות על. לחיצה על כפתור של הפלייסטיישן 3 או האקס-בוקס 360 תאפשר למרסר לרוץ על קירות אנכיים, לזנק גבוה באוויר ולנוע ברחבי העיר במהירות של סנונית שלא נושאת עמה שום משא. יכולות על נוספות שקשורות בתנועה הן דאייה וקפיצה באוויר – מה שמגביר את חופש התנועה ומאפשר לעופף ברחבי העיר.

      אבל זומבים וחיילים לא מתרשמים למוות מאנשים מעופפים, אז אלכס מרסר קיבל גם יכולות קרביות. ידיו יכולות להפוך לחרב, אגרוף ברזל שוט או טלפיים, כשלכל אחד מכלי הנשק האלה יתרונות וחסרונות נגד סוגי אויבים מסוימים. הוא יכול גם להשתמש בנשק חם שמפילים אויביו, להשתלט על טנקים ומסוקים, ולהפוך לכל אדם אחר.

      היכולת הזו היא חלק ממה שהופך את מרסר לכל כך בעייתי, מבחינה עלילתית. הוא אוכל אנשים, הן כחלק ממשימות והן כדי לרפא עצמו. אין במשחק שום התייחסות לאספקט המוסרי של תפיסת אדם ברחוב ואכילתו רק כי בדיוק ירו עליכם טיל, ואין למעשה הזה גם השלכות. בלחיצת כפתור, יכול מרסר להידמות לאדם שאכל כרגע, מה שמשמש אותו הן לבלבול הצבא שרודף אחריו והן להסתננות אל בסיסים מוגנים.

      ואם אכילת אנשים וטיפוס על קירות ניתנים לכם כבר בהתחלה – לאחר שאתם מגיעים לפלאשבק שהוא תחילת המשחק דה-פקטו, זאת אומרת – את רוב היכולות האחרות תצטרכו לקנות בנקודות שתקבלו על ביצוע משימות, הרג אנשי צבא שאינם בהכרח מרושעים והרג זומבים שדווקא כן בהכרח מרושעים. יש כאן, ואני לא מגזים, עשרות יכולות שונות בתחומים שונים, ונדרשו לי כ-3 שעות משחק לאחר סיום העלילה הראשית כדי להשיג את כולן, מה שמעט מתסכל אבל בסופו של יום די מספק.

      Prototype טריילר משחק (יח"צ)
      אז על מי אפול היום?

      התנועה היא העיקר

      העלילה הראשית, אגב, משתרעת על פני 31 משימות שגרתיות למדי, שנעות מאבטחת אישים (למען אכילתם בסופו של דבר, בדרך כלל) ועד להשמדת מטרות ספציפיות. לא באמת תמצאו כאן משהו חדשני בתחום עיצוב המשימות. זה נכון גם לגבי עשרות משימות הצד – מרוצים, רצח המוני בזמן קצוב עם כלי נשק מסוים, דאייה לנקודה ספציפית והשמדת בסיסים.

      לאחר שהעלילה הראשית תסתיים, תדעו בערך מה קרה לאלכס מרסר ומהו מקור המגפה, אבל כדי להשלים את הפרטים החסרים תצטרכו לבלוס כפי שלא בלסתם מעולם. 140 אנשים מסתובבים ברחבי ניו יורק עם קטעי פלאשבק מצולמים של סיפור רקע, וכשהם מופיעים על המפה שלכם, כדאי שתאכלו אותם כדי לפתוח עוד פיסת פאזל ב"רשת הקונספירציה" הדי משמימה, שנותנת (כשתאספו את כולה) רמזים כבדים מאוד לגבי נקודות מפתח שנראה גם במשחק הבא.

      אבל אם תשחקו ב-Prototype, תבינו מהר מאוד שהמשימות, רובן ככולן, גם הן אלמנט משני כאן. הגיבור האמיתי הוא האי מנהטן, וחופש התנועה שלכם בו. תוכלו לבלות שעות ברחיפה מבניין לבניין עם הפסקות קצרות לקרב מול זומבים או חיילים שתמיד נמצאים קרוב. ככל שתפתחו יותר ויותר יכולות, כך יגבר הצורך לנסות אותן נגד אויבים, אבל גם 250 הכדורים המנצנצים אותם תוכלו לאסוף כדי לקבל נקודות ישרפו שעות מזמנכם סתם כי כיף לחפש אותם.

      Prototype (יח"צ)
      שונא, שונא טנקים

      מי צריך סוגה עילית?

      רגע לפני שתניחו את פרוטוטייפ – וכפי שכבר אמרתי, בהחלט שווה לכם לשחק בו – תבינו שזה אולי לא משחק שיקדם את המדיום לכיוון ההכרה בו כבסוגה עילית, וגם שאתם קצת נגעלים מהמעשים של הגיבור בו שלטתם במשך שעות ארוכות. אבל במקביל, בצד אפל של המוח, תדעו שנהניתם כמו שלא נהניתם כבר הרבה זמן ממשחק. ואולי זה כל מה שצריך.