מוזיקה צורמת

תעשיית המוזיקה חגגה בשבוע שעבר ניצחון גדול. ג'ואל טננבאום, דוקטורנט ששיתף 30 שירים בקאזה, נדרש לשלם מאות אלפי דולרים על חטאו הכבד. בעבור התעשייה - שהצהירה שלא תגיש תביעות נוספות, אבל שאינה מסוגלת לעצור את גלגלי התביעות הנוכחיות, כאילו מדובר בכדור שיצא מכלל שליטתה ולא בתהליך שיש לה שליטה מלאה בו - זה היה ניצחון.

אבל זה היה ניצחון פירוס. ניצחון נוסף שמוביל את התעשייה הזאת להפסד במלחמה בזכות זה שהוא גורם ללקוחות הפוטנציאליים של התעשייה לתעב אותה בכל מאודם. ניצחון נוסף לבריונות ולהתנהלות חסרת הרחמים של תעשייה שמתעקשת שוב ושוב לירות לעצמה ברגל.

ג'ואל טננבאום עשה כל טעות אפשרית. הוא שיקר בתצהירים. הוא המשיך לשתף קבצים לאחר שנתפס. אבל הטעות האמיתית היתה של צוות ההגנה המכובד שלו שמעולם לא קרא תיגר על הטענה ששיתוף קבצים פירושו הפסד לתעשייה.

לפני כשבועיים עלה ליוטיוב סרטון החתונה שכלל ריקודים לצלילי השיר Forever של כריס "הרבצתי לריאנה" בראון. זה לא חדש. קליפים עם מוזיקה "גנובה" עולים לרשת כל הזמן. אבל במקרה הזה, בעלי הזכויות לא דרשו הורדה. הם ראו במהרה שהקליפ צובר פופולריות ותבעו עליו בעלות. כך, יכלה גוגל להוסיף לסרטון פרסומות וקישור לרכישת השיר באמזון ו-iTunes. התוצאה? השיר, בן יותר משנה, קפץ למקום השלישי במצעד הורדות המוזיקה של אמזון ולמקום הרביעי במצעד של אייטיונז.

זאת הדרך הנכונה להתייחס להפרת זכויות יוצרים: כהזדמנות. לא הזדמנות לתבוע בחור צעיר ולהוציא ממנו יותר כסף ממה שירוויח בחייו ולאלץ אותו לפשוט רגל, כי אם הזדמנות להרוויח כסף בדרך הרגילה: מכירת מוזיקה, מרצ'נדייזינג ושאר הדרכים שיש לתעשייה להרוויח. מחקרים מראים שוב ושוב שמשתמשים שמשתפים הרבה קבצים קונים יותר מוזיקה. אנשים משתמשים ברשתות הפירטיות כאמצעי לגלות מוזיקה חדשה, ורבים מהם קונים אותה.

יש מוזיקאים שמבינים את זה. ביום הולדתה, ביקשה הזמרת אמנדה פאלמר ממעריציה בתור מתנה שיתנו את האלבום שלה - או שיר, או קליפ מיוטיוב - לחבר אחד. ולא משנה באיזה אמצעי. כולל קבצים דיגיטליים. כלומר, היא ביקשה ממעריציה לבצע את מה שהתעשייה מגדירה כ"גנבה" או הפרת זכויות יוצרים. כי פאלמר מבינה שככל שיהיו לה יותר מעריצים, כך גם תהיה לה יותר קריירה. יותר צופים בהופעות. יותר מכירות לאלבום.

ומה שפאלמר וטרנט רזנור, ורדיוהד וג'ונתן קולטון - מפורסמים וגדולים לצד קטנים ואלמוניים יחסית - מבינים הוא שהמטרה היא שאנשים יאהבו אותך. כי מוזיקה היא עניין רגשי. וכן, תמיד יהיו אנשים שיורידו מבלי לשלם. אבל המטרה היא ליצור מעריצים. ליצור אנשים שההצלחה שלך כאמן חשובה להם במידה כלשהי.

התעשייה לא מבינה את זה. מבחינת התעשייה, כולנו גנבים פוטנציאליים שצריך להפחיד בתקווה שנהפוך ללקוחות פוטנציאליים. זה לא עובד. זה לא יעבוד. גם אם הם ימשיכו להרוס לאנשים את החיים. מוזיקה היא עניין של אהבה, וכלפי ה-RIAA רובנו חשים בעיקר שנאה.