מחאה ריקה

בשבוע שעבר כתבתי כאן על כך שמחאה ברשת היא מחאה אמיתית. וזה נכון. האינטרנט, כאמור, הוא החיים עכשיו. אבל לא כל "מחאה" ברשת היא מחאה אמיתית. או אפקטיבית. בשנה האחרונה ראינו יותר ויותר משתמשים שמחליפים את תמונת הפרופיל שלהם בפייסבוק או את האייקון שלהם בטוויטר בעקבות ארועים בעולם האמיתי. אנשים צבעו את האייקון שלהם בטוויטר בירוק כתמיכה במפגינים באירן, החליפו את תמונת הפרופיל שלהם לתמונתו של גלעד שליט ולאחרונה, בעקבות הטבח במרכז הנוער הגאה, צבעו רבים את האייקון שלהם בטוויטר בצבעי דגל הגאווה.

בעבור רובנו, רוב האנשים שמקושרים אלינו ברשתות חברתיות הם אנשים שבסך הכל די קרובים אלינו בהשקפת העולם. תמיד יש יוצאים מן הכלל, אבל רוב האנשים מחוברים לאנשים שדומים להם. כאשר אנחנו מסמנים להם את עמדתנו באמצעות החלפת אייקון או תמונת פרופיל, זאת לא מחאה. זאת אמירת "אני בסדר. אני בצד שתומך במטרות הנכונות". יש אפילו יישומים שעוזרים לצבוע את האייקון בירוק או בצבעי הגאווה. זה קל. קל מדי.

מעבר להצהרת הכוונות, לשינויים האלה יש שני אפקטים. הראשון הוא שבעבור רבים, הצעד הזה סוגר את פינת "עשיתי משהו". מה שאומר שהצעד בא על חשבון פעילות משמעותית יותר. לא מבחינת כולם, כמובן. יש מי שמשנים את התמונה ועדיין עושים פעולות אחרות, מקוונות ולא מקוונות, כדי לתמוך בנושא שבשבילו החליפו את התמונה. אבל הרוב מסתפקים בצעד הריק הזה, שנראה רק על ידי חבריהם.

השינוי השני לא קשור לעולם המחאה וקשור ישירות לעולם השימושיות. לאייקונים האלה יש שימוש בעולם האמיתי. הם מאפשרים לנו להעיף מבט בפיד שלנו ולדעת מי כותב. שירותים כמו פייסבוק וטוויטר הופכים לכלים שימושיים בחיינו, ושינוי התמונה פוגע בשימושיות שלהם.

פעולה אחת אליה לא התייחסתי כאן היא הצטרפות לקבוצות בפייסבוק. בעבור רבים, היא משמשת את אותה המטרה כמו שינוי התמונה. אבל מכיוון שיש מי שכן משתמש בקבוצות האלה לפעילות מחאה אמיתית, קשה לפסול את ההצטרפות באופן גורף.

השורה התחתונה של הטור הזה פשוטה: מחאה חברתית זה מצוין. והרשת היא כלי נהדר לכך, גם כאמצעי להבעת המחאה וגם ככלי ארגוני. אבל אם אתם רוצים למחות, תעשו משהו אמיתי. תעשו משהו שעשוי להשפיע בדרך כלשהי. אל תסתפקו בפעולת המחאה הזולה, הקלה והמיותרת ביותר האפשרית. יש הפגנה בשבת, בכיכר רבין. אם אתם רוצים למחות על הטבח, אולי תבואו?