פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כדור ברגל, ענף מנוסר

      סוכנות הידיעות AP מצטרפת למועדון הלא יוקרתי של חברות להן הפחד מהרשת גרם לנסות להתאבד. היא עשויה להצליח

      אמש נחשף מזכר פנימי של סוכנות הידיעות AP שמפרט את תוכניותיה בנוגע לשליטה בתכנים שלה באינטרנט. AP מתכננת לחלק את תכניה לשני סוגים. "נפוץ" ו"ייחודי". תוכן נפוץ יופץ כמו כל מידע של סוכנות ידיעות. ארגוני חדשות יוכלו להשתמש בו כרגיל. אתרים לא יוכלו לצטט אותו מבלי לשלם ל-AP, אבל בטירוף הזה עסקנו כבר.

      תוכן "ייחודי" הוא החלק בו AP החליטה לנסר את הענף עליו היא עומדת בעודה יורה לעצמה ברגל. תוכן זה לא יופץ לאתרי חדשות. במקום זאת, התוכן יוצג באתר מרכזי של AP, והחברה סבורה משום מה שאתרי חדשות ברשת ייתנו לה תקציר וקישור, מכיוון שזה איכשהו יעשיר את התוכן שלהם.

      אני מאמין גדול בקישורים, כאמצעי להעמקת סיקור, וכחלק מהדרך שהרשת עובדת. זאת הסיבה שכאשר יש בוואלה! TECH ידיעה שמקורה בבלוג, בדרך כלל יהיה קישור ותמיד יהיה אזכור. זאת הסיבה שבגאדג'ט היום תמיד יהיה קישור לבלוג בו מצאנו את הגאדג'ט. אבל כשחברה שלא מאמינה בכך שמותר לצטט אותה ושיש דבר כזה "שימוש הוגן", וחושבת שאתרי חדשות הולכים לתת לה לינקים ולא לקבל שום דבר בתמורה, זה טירוף. זאת התאבדות, או לפחות נסיון התאבדות לא רע בכלל.

      מועדון "מכובד"

      בכך, מצטרפת AP לשורה מכובדת של מתאבדים. תעשיית המוזיקה עושה כמיטב יכולתה להתאבד מאז הפעם הראשונה שראתה את נאפסטר. תעשיית הקולנוע ניסתה לחסום את הטלוויזיה, ואז את קלטות הוידאו, ואז את ה-DVD. ואחרי כמה וכמה נסיונות לחסום משפטית את הפירטים, היא הבינה שהדרך להתחרות היא לתת שירות טוב יותר, מה שהוליד שירותים כמו Hulu.

      תעשיית המוזיקה ותעשיית הקולנוע שרדו מסיבה מרכזית אחת: מחסור בתחרות. האמנים הגדולים היו אצלן, והיה להן מוצר שאנשים באמת רצו. זה לא המצב של AP. יש לה מתחרה. כריס אייהרן, נשיא המדיה של רויטרס תומפסון, כתב לאחרונה בבלוג של החברה שהוא מאמין בכלכלת הקישורים. אייהרן סבור שהנסיונות להגיב בבריונות למתחרים החדשים כגון האגרגטורים הגדולים - שמפחידים את AP יותר מכל - הוא לא פתרון עסקי, כי אם סשן תרפיה פומבי. והוא צודק.

      יש תכנים דיגיטליים שאנשים מוכנים לשלם עליהם. אנשים ישלמו על מוזיקה אם היא מגיעה אליהם בדרך נוחה יותר, בפורמט איכותי יותר. או אם הם חשים שהם מסייעים באמת לאמנים שהם אוהבים. אנשים ישלמו על תוכן וידאו אם יהיה לו יתרון משמעותי של איכות ונוחות על התוכן החינמי. אלה העקרונות שבזכותם אפל מרוויחה טונות של כסף באייטיונז. אנשים ישלמו על תוכן דיגיטלי כתוב עם הוא ייחודי או חשוב, ואם הוא מגיע בצורה נוחה במיוחד. בעלי קינדל קונים יותר ספרים. הוול סטריט ג'ורנל מרוויח ממכירת התוכן שלו.

      לא ישלמו על חדשות

      אבל אנשים לא ישלמו על חדשות. אנשים אף פעם לא שילמו על חדשות. לא באמת. כפי שציינתי בעבר, המודל העסקי של תעשיית החדשות מעולם לא היה בנוי על דמי מנוי. הכסף הזה מממן את ההפצה. מה מממן את התוכן? פרסום. זה מה שמשלם את המשכורת של כמעט כל עיתונאי בעולם. עיתונאים שלא מתפרנסים מפרסום מקבלים את הכסף שלהם ממשטר או מצבא. אני מעדיף את הפרסום, תודה.

      מה מביא את הפרסום בעידן האינטרנט? טראפיק. יותר גולשים = יותר כסף מפרסום. כשיהיו אמצעים אפקטיביים יותר לפלח את הגולשים, יהיה עוד יותר כסף מפרסום, כי זה היתרון האסטרטגי הגדול של הרשת על אמצעי התקשורת האחרים.

      אבל AP לא רוצה טראפיק. כלומר, היא רוצה - היא הרי היתה יכולה לחסום כל מנוע חיפוש בעולם בשתי שורות קוד. זה ממש קל - אבל היא רוצה שהטראפיק יגיע אליה ממי שהיא רוצה, למה שהיא רוצה ואיך שהיא רוצה. וזה לא יעבוד. התגובה הראשונית של תעשיית החדשות לעליית האינטרנט והירידה ברווחים היתה קיצוצים, קיצוצים, קיצוצים. כתוצאה מכך, העיתונים הפכו לטובים פחות, ולא מעט עיתונאים הפכו לבלוגרים. טקטית, הקיצוצים עבדו, אסטרטגית, הם הביאו את התעשייה לפי התהום. מה ש-AP - ורופרט מרדוק, עם התוכנית שלו לגבות תשלום על כך התכנים שלו - עושים הוא נסיון פרו אקטיבי לדחוף את תעשיית החדשות הישנה אל התהום עצמו. בהצלחה.