אני מודע לכורח ולצורך בפרסום ברשת. למרות שמספידים אותו כל הזמן, הפרסום עדיין מממן את רוב חברות האינטרנט הגדולות. בארץ ובעולם. וכל עוד אני משתמש בשירותים של החברות הגדולות, אין לי שום פתח לתלונות על כך שמפרסמים לי. אבל פרסום, מבחינתי, הוא חוזה גלוי: אני גולש באתר, ואני רואה את הפרסומות שמממנות את האתר. זאת גם הסיבה שאני לא מתקין חוסמי פרסומות למיניהם. וכך עשיתי גם לפני שעבדתי בוואלה!
אבל יש צד שני למטבע. וזה הצד בו הפרסום גלוי פחות. זה הצד בו הגבולות מטושטשים יותר. וזה הצד שמסוכן במיוחד ברשתות החברתיות. אני מדבר, כמובן, על שיווק. וספציפית, על "שיווק במדיה החברתית".
אני חושב שגופים מסחריים צריכים נוכחות במדיה החברתית. זה יכול להיות אמצעי נהדר לקשר בין לקוח לחברה. חברה שמאזינה לתלונות ברשתות החברתיות - אלה שמפורסמות במקומות ציבוריים - ומגיבה, היא חברה שעושה לעצמה שירות נהדר. הדוגמה הקלאסית בה נוהגים להשתמש בהקשר הזה היא חנות הנעליים המקוונת זאפוס. זאפוס הבינה שהיא צריכה להתגבר על מחסומים גדולים מאד שעומדים בפני הזמנת מוצר כמו נעליים ברשת. ולכן היא בנתה לעצמה מוניטין של חברה שכיף להזמין ממנה דברים.
והנוכחות של החברה - ושל ראשיה - ברשתות החברתיות היתה חלק עצום מכך. הלקוחות של זאפוס אוהבים אותה, בין השאר מכיוון שהם יודעים שאם תהיה להם בעיה, הם לא יצטרכו לעבור מסלול מכשולים ביורוקרטי כדי ליצור קשר עם מנכ"ל החברה. הוא שם, בטוויטר. והוא עונה.
צריך להתאמץ
אבל נוכחות אפקטיבית במדיה החברתית דורשת מאמץ, נכונות ועניין אמיתי. אני עוקב אחרי חשבון או שניים של אמזון בטוויטר, שאין בהם דבר פרט למבצעים. אבל אני עושה זאת מכיוון שאני לקוח של החברה כבר הרבה שנים. יש לי אמון בהם, ויש לי חיבה כלפיהם. אבל כאשר אנשים אחריהם אני עוקב הופכים את הטוויטר שלהם לפלטפורמה להצקה בלתי פוסקת בנוגע למותג/חברה/מבצע/משלאיהיה, זה מעיק.
טוויטר הוא אמנם מקום ציבורי, אבל רשימת האנשים אחריה אני עוקב היא מקום פרטי. כמו חברות בפייסבוק, גם מעקב בטוויטר הוא הבעת אמון. באדם או במותג. וברגע שהם מפירים את האמון הזה, הם גורמים לא רק לכך שלא ארצה לעקוב אחריהם, כי אם גם לעוינות כללית.