פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בלי פילטר

      עולם הספורט העולמי זועזע לאחרונה מהתבטאויות של אתלטים ברשת. דידי חנוך חושב שיש יותר טוב מרע בחשיפה הזאת

      בשבועות האחרונים חזינו בשתיים מההתמוטטויות הדרמטיות ביותר של אתלטים בציבור. שני האתלטים הצליחו לעשות את זה שלא במהלך העונה.

      הראשון היה סטפון מרבורי. חובבי NBA יודעים כבר מזמן שלא מדובר באיש היציב ביותר בהיסטוריה. אבל מהרגע בו יצר לעצמו מרבורי ערוץ שידור וידאו באתר Ustream, החל מופע בלהות שהציג אתלט מעורער, ככל הנראה במשבר, מעשן סמים מול המצלמה, ובאופן כללי לא מישהו שהייתם רוצים בקבוצה שלכם. אבל זה מרבורי. כאוהד ניקס, ידעתי כבר ששום דבר חיובי לא ייצא ממנו.

      מייקל ביזלי, לעומתו, הוא מקרה שונה. ביזלי נחשב לאחד השחקנים הצעירים המוכשרים בליגה. אמנם היו בעבר סימני שאלה בנוגע ליציבותו, אבל בסה"כ לא מדובר בשחקן שהיה נוכחות שלילית בקבוצה. נהפוך הוא.

      בשבוע שעבר שלח ביזלי בטוויטר שתי הודעות, זו אחר זו. הנה ציטוט חלקי: "למה אני מרגיש שכל העולם נגדי!!!!!!!! ... אני מפסיד כל כך שאני לא יכול לנצח!!!!!!!", ו"אני מרגיש שלא שווה לחיות!!!!!!! אני גמור". זמן קצר לאחר פרסום ההודעות נמחק חשבון הטוויטר של האתלט, והוא נכנס למכון גמילה.

      מאורעות כמו אלו גורמים לפרשנים רבים להזדעק. מרק קריגל מפוקס ספורטס כתב "במה שמכונה קדמה, הרעיון של האתלט הגיבור איבד את ההילה שלו באופן בלתי הפיך. מצד אחד של המחשב, האוהד הפך למציצן. בצד השני, יש את השחקן, שמראה את כתובות הקעקע שלו כדי להסתיר את הצלקות".

      הפתיחות טובה

      אבל לטעמי, קריגל והפרשנים הרבים שהביעו דיעות דומות טועים. אמצעים כמו טוויטר נותנים לאנשים מפורסמים במה. דרך בלתי אמצעית לתקשר עם האוהדים. למי שיש מה לומר, טוויטר הוא אמצעי תקשורת אפקטיבי מאד. אנשים כמו לאנס ארמסטרונג ושאקיל אוניל יודעים להפוך את טוויטר לבמה אפקטיבית. ואוהד לא חייב להיות מציצן. אם תלכו לחשבונות של אתלטים מפורסמים, תיראו שרבים מהציוצים שלהם הם תשובה לפניות של אוהדים. מדובר באמצעי תקשורת דו כיווני, למי שרוצה להשתמש בו כך.

      הילת המיתוס של האתלט הגיבור מתה כבר. סיקור אינטנסיבי של 24 שעות ביממה הרג אותה. פרט למעטים, רוב הגיבורים כבר מזמן נחשפו בדרך זו או אחרת. אבל אמצעי התקשורת החדשים, אותה קדמה שקריגל מיצר עליה, נותנים לנו חלופה למיתוס. הם נותנים לנו את האמת, או לפחות משהו שקרוב יותר לאמת - מפורסמים מנוסים יודעים לנהל את התדמית שלהם היטב כדי להציג את מה שהם רוצים ברשתות האלה. זה הדבר הקרוב ביותר לשקיפות שהיה לנו, כאוהדי ספורט - או מעריצי מוזיקה או חובבי ספרות וכיו"ב - בקשר עם אנשים שבדרך כלל מנוהלים באופן מוחלט על ידי אנשי מקצוע. מבחינתי, האמת הזאת עדיפה בהרבה על הפילטר.