די לנייר

בשבוע שעבר פתחנו חזית נגד הפקס, אותה טכנולוגייה דמויית טלגרף בה משתמשים משום מה עד היום לתכתובת משרדית. אבל מה לנו כי נלין על הפקס כאשר הבנק, חברת הסלולר, העירייה והמדינה עדיין שולחים לנו הודעות בטכנולוגיה שקדמה גם לטלגרף: הדואר.

כן, אנחנו עדיין מקבלים חשבונות, חשבוניות, מכתבים רשמיים ועוד באמצעות מה שמכונה בשם החביב "דואר חלזונות", גם כי זה חרוז באנגלית (Snail Mail) ובעיקר כי זה ממש, ממש, ממש איטי.

חלק מהגופים האלה עברו לחשבונית מקוונת, אבל רובם עוד לא. וזה מפליא. זה מפליא כי שליחת מייל היא לא רק מהירה יותר, היא גם זולה יותר. ויעילה יותר. לו היה לחברות ולמוסדות האלה אינטרס ברור להשתמש בשירות הדואר, הייתי יכול להבין את זה. אבל הטיעון כאן הוא לא רק טובת הצרכנים. הוא גם טובת אותם חברות ומוסדות.

ברור לי שלא לכולנו יש מייל. ברור לי שיש אנשים שירצו לקבל את החשבונות שלהם בנייר למטרות תיוק. אבל כל חברה ומוסד ציבורי בארץ ששולחים הודעות ללקוחות או תושבים או אזרחים צריכים לכל הפחות לתת לנו את האופציה לעשות את זה במייל.

והם צריכים להודיע לנו על האופציה הזאת. ואם אפשר, שיודיעו לנו במייל. כי יש להם את המייל שלנו, ברוב המקרים. זאת רובריקה שממלאים כיום בהרבה טפסים. אם המייל חוזר, שישלחו מכתב. יש אנשים שמחליפים מייל ולא מודיעים לאף אחד. מצד שני, יש אנשים שמשנים כתובת ולא מודיעים לאף אחד. כולנו מכירים אנשים שעדיין מקבלים דואר מהבנק של הדיירים הקודמים בדירה שלהם, אחרי הכל.

משלוח דואר במצבים בהם ניתן לשלוח מייל זה בזבוז בכל מובן אפשרי של המילה. ציינתי כבר שזה עולה יותר כסף, אבל זה גם לוקח יותר משאבים וזמן. ואי אפשר להתעלם מהאפקט הסביבתי. ב-2009, בזבוז של נייר הוא חטא. לא פחות. וזה כולל נייר ממוחזר, כי גם זה לא משאב אינסופי. עדיף, כמובן, להשתמש בנייר ממוחזר. אבל עדיף עוד יותר להשתמש בו במקרים בהם מייל הוא לא אופציה.

אז אל תשלחו לי מאזן חשבון בדואר. ואל תשלחו לי חשבונית מנייר. אם תשלחו את זה במייל, יש סיכוי הרבה יותר שאני גם אקרא, ולא רק אתייק. ובדרך, אני לא אתהה מדוע נותרתם במאה הקודמת.

חשוב לומר שאין כאן קריאה להפסיק לשלוח מכתבים אישיים. מכתבים הם דבר מקסים, ויש משהו מאד מרגש ואישי בקבלת מכתב שנכתב בכתב היד של השולח או השולחת. לפחות כך אני זוכר מהפעם האחרונה שראיתי מכתב כזה. אי שם בתחילת המאה.