רטוב וחם

כמו במקרה של הילד שצועק "זאב, זאב", האשמת משחקים בכך שהם חיקויים זה לא דבר פופולרי בקרב המבקרים. תעשו את זה יותר מדי, ואף אחד לא יאמין לכם יותר, פשוט כי יחשבו שאתם עצלנים מכדי למצוא את הייחודיות של המשחק.

בלי לגרוע מהאמירה הזו, Wet – מושא הביקורת שלנו להיום, הוא חיקוי. של Stranglehold בעיקר, אבל גם של Tomb Raider ומשחקים אחרים. אין בטענה הזו הבעת דיעה על איכותו, אלא רק תיאור נקודת המוצא של הביקורת.

מעשה ברובי – שכירת חרב חסרת מעצורים (באמת, אין לה מעצורים, לזאת), שמקללת בקולה של אלייזה דושקו (באפי, דולהאוס) בדרכה לנקום באנשים שרצו להרוג אותה. האנשים האלה, סביבם סובבת העלילה עצמה, הם אחת החבורות המוזרות ביותר שתפגשו. אין למעשיהם הגיון, והדברים שיוצאים מהפה הדיגיטלי שלהם נשמעים הגיוניים רק אם אתם ממש שיכורים. לא פלא, עם שמות כמו “טרנטולה" ו“זי קולייקטור" (הוא גרמני, כן?) הם כנראה מנסים להצדיק את הביזריות של השם שלהם.


גם אחרי 6 שעות משחק, כשכתוביות הסיום מופיעות, אתם כנראה לא תבינו מה בדיוק הלך כאן ולמה זה היה טוב. סגירת הקצוות של המשחק היא מהרשלניות שראינו – דמויות מסקרנות מופיעות פעם אחת, קופצות מהחלון בטענה שהן עוד תחזורנה ונעלמות. דמויות לא מסקרנות חוטפות כדור, במקרה הטוב.

אבל לא לשם העלילה התכנסנו כאן היום. היעדר נראטיב ועניין בדמויות רק אומר שכדי לשרוד את השעות של המשחק תצטרכו להתעניין באקשן עצמו. והאקשן כאן ממש לא רע. כאמור, ההשראה הגדולה של המשחק הייתה, כנראה, Stranglehold שיצא לפני כשנתיים. כמו גיבור המשחק ההוא, גם רובי מקפצת לה תוך שימוש מוגזם למדי באפקט זמן קליע ומחסלת מאות אויבים בכל שלב.

כל קפיצה, החלקה על הרצפה, ריצה על קיר או טריק אקרובטי אחר בזמן שיש לידכם אויבים יפעיל את זמן הקליע, שיאט את המתרחש. כלי הנשק החמים של רובי מגיע בזוגות, כך שתוכלו לירות בשני אויבים בו זמנית, כשעל אחד מהם הכוונת ננעלת אוטומטית ואילו על השני תצטרכו לכוון ידנית. אין כאן הרבה מבחר – אקדחים, שוטגאנים, מקלעים או קשתות שיורות חצי נפץ הם כל מה שתקבלו. הנשק הקר היחיד הוא החרב שלכם, שבאופן מפתיע מתבררת כאחד מכלי הנשק החזקים של המשחק.

WET מעודד אתכם ליצור שרשרת ארוכה כמה שיותר של מהלכים אקרובטיים על ידי הגדלת מקדם ההכפלה של הנקודות שתקבלו אחרי כל כמה אויבים. מטרת הנקודות הן שדרוגים, הן ליכולות האקרובטיות של רובי והן לכלי הנשק שלה.

חלקים גדולים משלבי המשחק נראים כאילו יצאו ממפעל סיני ליצירת שלבים עבור משחקי אקשן. ראיתם אותם קודם, לא פעם ולא פעמיים, בכותרים אחרים. המפעל הנטוש, האחוזה המאיימת, הרחובות השוממים, הנמל האסיאתי. אבל לפעמים הקצב משתנה, וכאן המשחק מציג הן את הצדדים הטובים ביותר שבו והן את אלה הרעים.

ההפסקה המבורכת ביותר משגרת השלבים מגיעה מספר פעמים במהלך המשחק. העולם של רובי נצבע באדום, לבן ושחור, ועשרות אויבים מתחילים לעוט עליה מכל מיני כיוונים. אלו הם קטעים קצרים יחסית, מהירים מאוד וכיפיים להפליא, כשהמטרה בהם היא להגיע לסוף החלק עם רצף הריגות כמה שיותר גבוה.

מעבר לכך, יש במשחק גם זירות. לעיתים, מגיעה רובי למקום סגור בו מספר דלתות מהן יוצאים האויבים. מטרתה היא לחסום את כל הדלתות האלה ולחסל את מי שנשאר. בחצי השני של המשחק, מספר הזירות הופך לגבוה יחסית, ולקראת הסוף הן כבר מתחילות לייגע.

ויש גם כמה שלבים "ייחודיים" כמו מרדף על כביש מהיר במהלכו רובי קופצת ממכונית למכונית, ונפילה ממטוס כשהמטרה היא לתפוס מצנח. הבעיה בשלבים האלה היא שהם לא בנויים טוב. כדי לעבור את הקשים שבהם, תצטרכו לשחק בהם פעם אחר פעם ולזכור מה אמור לקרות בכל שנייה, כי הם לא נותנים לכם מספיק זמן להגיב למתרחש בלי ידע מוקדם.

העיצוב של Wet, הן מבחינה גרפית והן מבחינה מוזיקלית, טראשי בכוונה תחילה. על פי ברירת מחדל, המשחק נראה כמו סרט זול משנות ה-70, עם לכלוכים על המסך וקפיצות (ניתן לכבות את האפקט בהגדרות). בין השלבים תקבלו מדי פעם פרסומות אמיתיות מקולנועי דרייב-אין אמריקאים, כדי להעצים את החוויה שאתם צופים באקשן זול וכיפי. הפסקול של המשחק הוא בהתאם – זרם בלתי פוסק של שירי טראש מטאל ופאנק רוק.

וזה מה ש-Wet באמת – טראש כיפי. חיקוי מוצלח למדי של משחקים אחרים, שנתפר יחד על ידי מחט גסה ברשלנות מכוונת. אין לו כמעט אורך חיים אחרי סיום העלילה, אלא אם אתם בקטע של אתגרים אקרובטיים, וקשה לי להמליץ לכם להוציא עליו 400 ש"ח, אבל אם אתם רואים אותו במדף המוזלים, ומה שתיארתי קוסם לכם – תשקלו לקנות.