איפה המכונית המעופפת שלי?

כמדי שנה בסוכות, התקבצו להם השבוע בסינמטק תל אביב מבחר חנונים וחנוניות, גיקים וגיקיות, וגם סתם מיטב בחורי ובחורות ארצנו. המטרה: פסטיבל אייקון ה-13 למדע בדיוני ופנטזיה, על כל מגוון ההרצאות, הסרטים, ומשחקי התפקידים שבו. נושא הפסטיבל השנה הוא "עיר העתיד – עתיד העיר" ולא רק לחובבי ספרות או קולנוע היה מה לעשות שם אלא גם לנו, חובבי הטכנולוגיה.

בין דיונים אקדמיים על ארכיטקטורה והרצאות חובבים על סדרות טלוויזיה, ניתן היה למצוא בפסטיבל גם הרצאות על האתגרים שמציבה בניית ערים בחלל – מסתבר שחוסר באוויר וכבידה הם לא הגורם מס' 1 ליציבות ותחושת ביטחון; דיון על האם תפישות עיצוב קיימות והידע שלנו על חומרים מונעים מהטכנולוגיה והעיצוב להתקדם הלאה, ועוד שלל נושאים שונים.

פאנל שעסק בכלכלה בעולמות וירטואליים לימד אותנו שבעצם המסחר בזהב וחפצים קסומים במשחק World of Warcaft עובד לפי אותם חוקי כלכלה של אינפלציה ומיתון עם בליזארד (מפתחת המשחק -ד.ו.) בדמות ממשלה סטייל-1984 ששולטת מלמעלה, אבל שלאבד את הרכוש שלך במשחק כואב פחות מבמציאות כי עדיין יהיה לך מה לאכול ואיפה לישון מחר.

גם גודל תעשיית המין הנרחבת במשחקים כמו Second Life, שפרנסה בתקופות מסויימות 50% מדיירי העולם הוירטואלי, כנראה קשור לכך שהיא לא דורשת מאנשים לקיים יחסי מין עם הגוף הפיזי שלהם, זאת בזמן שסקס עדיין מוכר.

בהרצאה אחרת על ההיסטוריה של עתיד הטכנולוגיה - חזון הטכנולוגיה העתידית שעמד לנגד עיניהם של אנשי העבר, גילינו טכנולוגיות שנראות היום מגוחכות למדי, ואמורות היו להביא לחיים אוטופיים של שלום ושלווה. מסתבר שערים מוקפות בכיפה היו אמורות לווסת מזג אוויר ולהגן עלינו מפגעי החוץ האכזר, בעוד שרובוטים היו אמורים לשרת אותנו בחיי היומיום וללוות אותנו אל המכוניות המעופפות שבעזרתן נגיע לעבודה. המלחמות היו אמורות להתנהל על ידי רובוטים גם הן, עם פצצות שיורות את עצמן או מונחות ע"י גלי רדיו, וצוללות היו אמורות לשקוע אחרי שימוש במשבשי סונאר. אוכל היה צריך להיות ממוחשב וממוזער, אולי אפילו בגלולות, והמרחבים שמתחת לפני הים, כמו גם הירח והחלל, היו צריכים להיות מנוצלים לצרכי חקלאות, כריית משאבים ואולי אפילו מגורים.

כל זה לא קרה, כמובן, ואני עצמי שמחה על זה שעדיין מותר לי לשחות בים בלי לפחד לדרוך על הבית של מישהו, אבל על כמה המצאות אחרות אני דווקא אסירה תודה. לדוגמא, היה פעם קומיקס על בלש בשם דיק טרייסי, שהיה לו רדיו דו-כיווני בתוך שעון היד, דרכו יכול היה לתקשר עם שותפיו: גירסא מוקדמת ועם מיקום קצת משונה של הטלפון הנייד, בלעדיו אני לא יכולה לדמיין את חיי. בנוסף, בבתי העתיד הייתה אמורה להיות ספרייה אלקטרונית, שהתיאורים שלה נשמעים לא מאוד רחוקים מהאינטרנט, הספריה הגדולה ביותר בהיסטוריה, שגם בלעדיה חיי היו שונים מאוד. גם שיבוט ("פארק היורה", מישהו?) וקיברנטיקה הן טכנולוגיות שהיו במדע הבדיוני הרבה לפני שהיו במציאות, אבל בכל זאת, איפה המכונית המעופפת שלי?

מסתבר שלאורך השנים, החל משנות ה-30 ועד ימים אלה ממש, ממציאים כאלו ואחרים מנסים ומצליחים (בחלק מהמקרים) ליצור מכוניות מעופפות. אז למה אין לנו כאלה? כי זה לא כלכלי, כי זה לא פרקטי, כי אם חשבתם שנהגים שיכורים הם מפחידים בסתם מכונית, תארו לעצמכם לתת להם מכונית מעופפת בידיים, אבל חשוב מכל כי מכונית מעופפת היא טכנולוגיה של העתיד, עכשיו כמו לפני 150 שנים. המכונית המעופפת היא טכנולוגיית העתיד, ואנחנו חיים בהווה.

פסטיבל אייקון יימשך עד יום שבת, ה-10 באוקטובר