בשבוע האחרון אני מסתובב מתוסכל. על פניו, אין לי הרבה סיבות אני ב-CES, תערוכת הטכנולוגיה הגדולה בעולם, ואחד המקומות המגניבים ביותר על פני כדור הארץ בתחילת ינואר (על תערוכת הפורנו שמתקיימת במקביל שמעתם?). הבעיה היא שבשיטוטי ב-CES, רבים הם המקרים בהם אני מבין שזו לא החגיגה שלי.
הסיבה לכך היא המגמה המרשימה והמעניינת ביותר שראיתי בתערוכה (לא, לא 3D, מדובר בגימיק מעצבן), שהחלה לתפוס תאוצה לפני שנתיים ומגיעה כעת להבשלה: חיבור של כל מסך שיש בבית לרשת האינטרנט.
כל חברות המסכים הציגו השנה ב-CES מוצרים שמתחברים לאינטרנט מתוך הבנה שהתוכן של ערוצי הכבלים, הלוויין או האנטנה כבר לא מספיק לנו. אנחנו לא רוצים שאנשים אחרים יקבעו עבורנו את לו"ז הצפיה, ואם למחשב המהפכה הזו הגיעה כבר מזמן, אל מסך הטלוויזיה היא מגיעה כמשהו מובנה רק בזמן האחרון.
ואלה לא רק מסכי הטלוויזיה עצמם. גם נגני בלו-ריי, קונסולות משחק, מסכי רשת ייעודיים כמו Dash של סוני כולם מאפשרים או יאפשרו בקרוב הזרמת תוכן אינטרנטי. אבל אנחנו, שם בישראל, לא נזכה לראות חלק גדול מזה.
זהו כפר גלובלי
הסיבה לכך היא שהאינטרנט הפכה את כדור הארץ למקום אחד קטן תוך מספר מועט של שנים, ותעשיות שהתבססו במשך עשורים לאו דווקא התכוננו לצמצום המרחקים הזה ולא מוכנות לתת לו לפגוע בעסקיהן. קחו, למשל, חברות מוזיקה מקומיות: אחד מערוצי הרווח שלהן הוא ביצירת הסכמים עם יצרניות תוכן מחו"ל, קניית דיסקים ומכירתם בארץ. בעידן האינטרנט זה נראה מטופש למה לקנות תוכן מהיבואן ולא מהיצרן עצמו באמצעות האינטרנט? הרי אין כאן עניין של אחריות או שירות, אתם לא קונים מוצר אלא תוכן. או, יותר נכון, רישיון להשמעת תוכן, או רישיון לצפיה בתוכן, או רישיון לקריאת תוכן.
אבל אפילו שזה נראה טיפשי וארכאי, ההסכמים ההם, שנחתמו לפני שנים, עדיין בתוקף, והיצרניות לא יכולות להפר אותן. אפל לא יכולה למכור בארץ דרך אייטיונז מוזיקה של סוני ויוניברסל פשוט כי אין לה את הזכויות למכירת המוזיקה הזו בארץ, נטפליקס לא יכולים להזרים סרטים לאקס-בוקס 360 שלכם כי אין להם זכויות על הסרטים האלה, וגם חנות הספרים הוירטואלית של מכשיר הקינדל לא תאפשר לכם לקנות חלק מספריה כשאתם נמצאים בארץ.
והתוצאה: עצב, למשל כי המוצר המרשים שהינו פרי שיתוף הפעולה בין Boxee הישראלית לבין D-link קופסת מולטימדיה שמזרימה תוכן מאתרים ושירותים שונים שמרביתם לא עובדים בישראל, כמעט ולא רלוונטית כאן. כך גם שירותי האינטרנט של מסכים מבית חברות כמו LG, פנסוניק, סוני ועוד. לסמסונג, לפחות, יש שירותי אינטרנט במסכים שלהם בישראל, אבל אלה מוגבלים מאוד נכון לעכשיו. ואגב, גם Dash של סוני מושק בינתיים רק בארה"ב, בגלל אותם הסכמי התוכן עבור שירותים בהם הוא משתמש.
יש אור בקצה (הרחוק) של המנהרה
אבל מה שבאמת מדכא בכל הסיפור, הוא שהמצב כנראה לא הולך להשתנות בקרוב. שאלתי את מנכ"ל חברת נטפליקס, שהחלה כשירות השכרת סרטי DVD דרך הדואר וכעת גם מזרימה תוכן ללקוחותיה (הכל תוך הפיכת לשירות פופולרי להפליא בארה"ב), מתי הוא חושב שהחברה שלו תוכל לעבוד בכל רחבי העולם. בתשובה, הזכיר ריד האסטינגס את עניין הסכמי התוכן, ואמר שלדעתו יידרשו עוד כמה עשורים עד אשר מרבית התוכן החדש יקבל רישוי כלל-עולמי.