שני חברים יצאו לדרך. בים בם בום. אחד קיבל מכה בברך. בים בם בום. לא בדיוק אבל בערך. בים בם בום. מי שאי פעם שיחק במשחק כלשהו בסדרת Final Fantasy כבר יודע ששיר הילדים הנודע הזה נכתב בדיוק על סדרת המשחקים הזאת, עם שינויים קלים. אלה לא תמיד שני חברים (בדרך כלל יותר), אבל חוץ מזה התיאור די מדוייק: מסע, מכשולים, גילוי מסעיר שכל מה שחשבנו הוא לא בדיוק אבל בערך, וקרב בוס עם האפקטים הקוליים בים, בם ובום.
כל ההקדמה הזאת נועדה להציג את Final Fantasy XIII, הפרק האחרון בסדרה שיצא לפני מספר חודשים לקונסולות ה-PlayStation 3 וה-Xbox 360. מדובר היה במשחק מעניין במיוחד עוד לפני שהוא יצא - הז'אנר אליו הוא משתייך, ז'אנר משחקי התפקידים היפניים, לא הצליח עד היום להתאים את עצמו לדור החדש של קונסולות המשחק ולשחזר את תקופת הזוהר שלו מדורות הקונסולות הקודמים.
אך Final Fantasy תמיד היה היהלום שבז'אנר, ואם היה משחק אחד בו נתלתה תקווה שיציל את הספינה השוקעת הוא זה. העובדה ש-Square-Enix בנתה במיוחד עבורו מנוע משחק ייחודי ומתקדם, ועבדה עליו במשך שנים רבות, רק העלתה את רף הציפיות.
פנטזיה מונוטונית
התוצאה של כל העבודה הזאת היא אחד המשחקים הכי דו-פרצופיים בשנים האחרונות. מצד אחד מדובר בכותר יפהפה, הקרם של הקרם של תעשיית המשחקים היפנית, שמנסה לקחת את הז'אנר שלו לכיוון חדש וייחודי. מצד שני, הנסיון הזה יוצר משחק לא אחיד. ממש, ממש לא אחיד.
זה מתחיל בליניאריות שלו. ז'אנר משחקי התפקידים היפניים תמיד היה ליניארי למדי, והתבסס על דרך מאוד מסויימת בה ניתן להתקדם. מצד שני, FFXIII שובר את כל שיאי הליניאריות: 30 השעות הראשונות של המשחק הן סדרה של מסדרונות ארוכים וחד כיוניים. אין שום בחירה שניתן לבצע. רק להמשיך ללכת קדימה, להלחם במפלצות ולעבור למסדרון הבא. אין עיירות, אין מבוכים - יש רק קדימה.
סדרת המסדרונות הזאת גם יוצאת מונוטוניות, שהיא הבעיה הגדולה של המשחק. כאמור, מסדרון אחר מסדרון, כל אחד כולל קרבות שחוזרים על עצמם עם סוגים מועטים של מפלצות. מדי פעם מקבלים סצנת מעבר לא אינטרקטיבית שמציגה את המשך הסיפור. וחוזר חלילה. במשך 30 שעות.
גם אחרי 30 השעות האלה, כשהמשחק "נפתח", הוא נשאר ליניארי מאוד, פשוט מאפשר סוף סוף לשחקנים לבחור לאן הם רוצים ללכת, ופותח לגמרי את מערכת פיתוח הדמויות, שעד אותו שלב יחסית סגורה ומאפשרת לפתח את הדמויות בכיוונים מאוד ספציפיים, אליהם כיוונו המפתחים.
Ready? Fight!
במה המשחק הזה כן מצטיין? במערכת הקרב שלו, שלא מזכירה אף מערכת קרב אחרת שפגשנו עד היום במשחקי תפקידים מהסוג הזה. היסודות הם אותם יסודות: קרב בזמן אמת המבוסס על מד זמן: לכל דמות ואוייב יש מד זמן, וברגע שהוא מתמלא ניתן לבצע התקפות.
אבל לא כמו במשחקים אחרים, כאן לא שולטים ישירות בדמויות וגורמים להן לבחור התקפות והגנות ספציפיות. כאן השחקן מתפקד כמעין מנהל טקטי של החבורה כולה, ומשנה בזמן אמת את דרך הפעולה שלה על ידי שינוי ה"התמחות" של כל דמות ודמות.
כך למשל, Lighting, הדמות הראשית, יכולה להיות לוחמת המתמחה בהתקפות פיזיות, קוסמת שמטילה כישופים התקפיים או מרפאת שמשתמשת קסמי ריפוי. בכל רגע נתון היא יכולה להיות דבר אחד בלבד, אך תמיד ניתן לשנות אותו. תכפילו את זה בשלוש (כמספר הדמויות הנשלטות בחבורה) ושש התמחויות אפשרויות לכל דמות - ותקבלו מגוון אינסופי של טקטיקות.
הקרבות מהירים, לעיתים קרובות אכזריים, ומי שלא יתמקד וינתח את המצב בכל רגע ורגע, ויגיב בהתאם - ימצא את עצמו במסך ה-Game Over המוכר. למרבה השמחה, הקרבות לא רנדומליים (כך שמיריבים קשים במיוחד ניתן להתחמק מבעוד מועד), ואחרי כל קרב מתמלא מד הבריאות של הדמויות באופן אוטומטי.
עלילה? לא תודה
ומה מבחינת עלילה? בואו נגיד ככה - עדיף לוותר. המשחק מציג דמויות מעצבנות וסטראוטיפיות (יותר מכרגיל בסדרה), עם עלילה חצי אפוייה ומאוד מאוד תלוייה באוויר. הרצונות של הדמויות משתנים בתדירות גבוהה, לעיתים קרובות ללא הצדקה של ממש, מלבד הצדקה תסריטאית, כמובן - הדמויות בוחרות מה שהן בוחרות כי הן צריכות להניע את העלילה כפי שהתסריטאים רצו.
אם נתאר את העלילה בקצרה, נגלה שהיא כוללת גזע מפוצל של חייזרים ענקיים ששולטים על בני האדם, ונמצאים במלחמה זה עם זה, המשתרעת של שני עולמות - העולם השמימי ועולם האדמה. בני האדם המסכנים נקלעים למלחמה בין החייזרים, ומוצאים את עצמם כפיונים חסרי תקווה במשחק שח קוסמי. עד שהחבורה שלנו בוחרת להלחם בגורל הזה ולצאת כנגד החייזרים כולם, ועל הדרך לחשוף קנוניות והפתעות רבות על קיומם.
זה כדאי?
עם עלילה מקושקשת, דמויות סטריאוטיפיות ומשחקיות מונוטונית וליניארית - Final Fantasy XIII הוא בהחלט משחק שלא מתאים לכל אחד. חובבי הז'אנר, ככל הנראה, יהנו ממנו בכל מקרה, בעקבות ערכי ההפקה הגבוהים ומערכת הקרבות המצויינת.
אך מה עם כל שאר הגיימרים? אלה שלא מכורים למשחקי תפקידים יפניים? אפילו כחובב Final Fantasy מדופלם אני חייב להודות שעדיף להם להשאר מחוץ למסיבה הפעם. מדובר, בסופו של דבר, במשחק עם בעיות מהותיות, ומי שלא מספיק מכיר את הז'אנר כדי לסלוח לכותר על מגרעותיו - ימצא את עצמו משתעמם ומספיק לשחק בו בערך בשעה ה-15. מי שחושב, במקרה, ש-15 שעות זה הרבה - במשחק הזה אחרי 15 שעות עדיין לא תסיימו את שלב ה-Tutorial. בהצלחה.