לא לצנזורה, כן להסברה

חרושת השמועות ברשת בעקבות האסון ברומניה הוכיחה שוב עד כמה מוסד הצנזורה לא רלוונטי. הגיע הזמן שצה"ל יבין ששליטה בתקשורת הממוסדת אין פירושה שליטה בזרימת המידע

  • התרסקות מסוק
דניס ויטצ'בסקי

האינטרנט הורגת את הצנזורה ואת צווי איסור הפרסום. אין שום דבר חדש בקביעה הזו, ומדי כמה חודשים אנחנו מקבלים הוכחה נוספת לנכונותה. התרסקות המסוק ברומניה היא לא המקרה הראשון – ואפילו לא הראשון השנה – בו הרשתות החברתיות ושירותי מיקרו-בלוגינג דוגמת טוויטר מקדימים את כלי התקשורת הגדולים, שמנועים מפרסום ידיעות באמצעות צווים. המצב הופך לחמור הרבה יותר כשסוכנויות הידיעות בעולם מפרסמות ידיעות שזמינות לכולם ברשת, והתקשורת כאן מנועה מפרסומן.

אתם יודעים מה? במקרים כאלה, אולי עדיף שהאינטרנט לא היה קיים. לא מגיע למשפחות ההרוגים, ולא הגיע לרונה רמון, לקבל ככה את הבשורה, בלי תמיכה ועזרה מיידיים מצד צבא. זו הסיבה להוצאת הצווים האלה, ואפשר להבין את ההחלטות ההיסטוריות של הצבא שהובילו למדיניות הזו.

רק שיש בעיה קטנה: רשת האינטרנט כאן כבר למעלה מעשור, היתרונות שלה עולים בהרבה על חסרונותיה, וצה"ל צריך ללמוד להתמודד עם זה, כי לכבות את האינטרנט יהיה די קשה. עצימת עיניים, התעקשות להיצמד לנהלים ישנים בתקופה בה הם לא רלוונטיים כבר היא ההפך מהתמודדות. זו התעלמות. זה בדיוק מה שקורה עכשיו, פעם אחר פעם, באסונות ולהבדיל גם במעצרים על רקע ביטחוני.

כי הצבא, שחלק מתפיסתו מושתת על שמירת סודות בקרב לובשי המדים, משום מה לא משכיל עדיין להבין שהצנזורה שלו רלוונטית רק לחלק מאוד קטן של התקשורת. כן, התקשורת הממסדית מצייתת בדרך כלל, אבל מה עם האלפים שמפרסמים פרטים חסויים בטוויטר, או בפייסבוק או בפורומים? מי יפקח עליהם? ומה הטעם בצנזורה על התקשורת הממוסדת, כשמאחוריה ומצדדיה המידע דולף וזולג מכל עבר?

מה עושים? מסתגלים

פרסום גרילה שכזה, מביא לעיתים קרובות לתוצאות הרבה יותר קיצוניות מסתם פרסום בתקשורת. רב סרן שמועתי מפעם כבר עלה מזמן בדרגה, והקצב של זרם התגובות מהיר בהרבה מאשר בעבר. כשיש סוד גלוי במדינה, כולם מתלחשים, והלחש יוצר אווירת פאניקה. הספקולציות וחצאי האמיתות הרסניות הרבה יותר מעובדות יבשות. הנטייה האנושית לרכלנות, כמו גם הניסיון של גולשים בודדים להתגאות במידע בלעדי וחדשני לכאורה, יוצר מפלצת אינטרנטית שהצנזורה לא יודעת איך לאכול.

כשעיתונאים וצלמים התגודדו סביב ביתה של רונה רמון לפני שנודע לה באופן רשמי על מות בנה אסף, יזם חבר הכנסת שי חרמש מקדימה את "חוק בשורות איוב", שלבסוף לא קרם עור וגידים אך הוביל לשינוי בתקנון מועצת העיתונות. אלא שאף מועצה לא תפקח על טוויטר ופייסבוק, שמעודכנים לעיתים יותר מכל עיתון או פורטל.

אז מה עושים? מסתגלים. מבינים שברגע בו הנושא רגיש מספיק, או שמעורבים בו אזרחים – בייחוד אזרחים ועיתונאים זרים שכלל לא אכפת להם מהשושואיזם הישראלי – אין טעם לאסור פרסום. במקביל, במקום כפיה לא אפקטיבית, צריך להתחיל להסביר. להסביר לאזרח הקטן, שאינו עורך של עיתון גדול או אתר אינטרנט אבל כן מפקד על עמוד הפייסבוק או הטוויטר שלו, מה עדיף לא לפרסם, בלי לפגוע בצורך לשתף מידע עם אחרים. אפשר לבקש, אבל לא לדרוש, כי גם לצבא הכי חזק אין שליטה על האדם הפרטי והמקלדת שלו בזמן אמת.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully