הגלישה בישראל לא מאיצה

מאז שראש הממשלה בנימין נתניהו השווה את קצב האינטרנט בישראל לתנועתו של טרקטור סובייטי, התלהט הדיון על מהירות הגלישה ברשת המקומית. ראש הממשלה טען כי מהירויות האינטרנט בישראל אטיות בגלל תשתיות התקשורת הקווית המפגרות. אך חברות התשתית בזק ו-hot טוענת כי ישראל דווקא מתקדמת בקצבי החיבור, וצועדת קדימה עם תשתית ה-ngn של בזק וה-ufi של hot, שמאפשרות קצבים מהירים עוד יותר. בזק אף הודיעה על הוזלה של מחירי האינטרנט שלה בקצבים המהירים. אז מי צודק בוויכוח על מהירות האינטרנט?

מדד האינטרנט של אקאמאי (akamai), חברה אמריקאית שנסחרת בנאסד"ק ועוסקת באספקת תשתיות שרתים לאירוח תוכני וידיאו לחברות מדיה גדולות בכל העולם, מה-bcc ועד מיקרוסופט - משרטט תמונה עגומה יחסית לגבי המצב בישראל.
אקאמאי פירסמה באחרונה דו"ח תחת השם the state of internet עם נתונים עדכניים לרבעון הראשון של 2010 על מצב האינטרנט בעולם. על פי הדו"ח, מהירות החיבור הממוצעת בישראל לאינטרנט (קווי וסלולר) היא 2.9 מגה-ביט בשנייה. ברבעון המקביל אשתקד המהירות היתה 2.7 מגה-ביט בשנייה - כלומר ההתקדמות בשנה האחרונה היתה אטית במיוחד.

על פי הנתונים של אקאמאי, כ-62% מהחיבורים בישראל גבוהים ממהירות 2 מגה-ביט לשנייה (מעט גבוה מנתוני משרד התקשורת) אך רק 4.2% מהאוכלוסייה בישראל גולשת במהירות שגבוהה מ-5 מגה-ביט לשנייה, כלומר במהירות הנחשבת גבוהה גם בקנה מידה עולמי. בדו"ח אקאמאי מהרבעון המקביל ב-2009 היו רק 52% מהחיבורים במהירות של יותר מ-2 מגה-ביט לשנייה, אך הנתון לגבי מהירויות של יותר מ-5 מגה-ביט כמעט לא השתנה ב-12 החודשים שחלפו. החברה מודדת גם את מהירויות החיבור הגבוהות בכל מדינה, בממוצע, ובישראל הנתון מגיע ל-10 מגה-ביט לשנייה, נתון נמוך מרוב מדינות אירופה.

ישנם מדדים בינלאומיים נוספים לבדיקת טענות הצדדים. הראשון הוא דו"ח הטלקום של ה-oecd. לפי ניתוח של נתוני ה-oecd שערך משרד התקשורת, מהירות הגלישה הממוצעת בישראל היא 2.6 מגה-ביט לשנייה - הרבה מאחורי מרבית מדינות המערב.

מדד שני, מחמיא מעט יותר מהזווית הישראלית, מכונה netindex ומבוסס על מדידות בפועל שנעשו באתר speedtest.net. לפי המדד, מהירות הגלישה הממוצעת בישראל היא 4.1 מגה-ביט לשנייה, לעומת 10.2 מגה-ביט לשנייה במדינות האיחוד האירופי. הסבר לנתונים הגבוהים יחסית הוא שגולשים בעלי מודעות לטכנולוגיה שבודקים את מהירות הגלישה, יהיו בעלי חיבור מהיר יותר לאינטרנט.

על פי דו"ח אקאמאי יש בישראל כ-1.8 מיליון כתובות ip. הכוונה לסך כל המכשירים המחוברים לאינטרנט - הן מחשבים והן טלפונים ניידים. יש לזכור כי מחשב אחד משרת לרוב יותר מאדם אחד, כך שכמות הכתובות לא מעידה על כמות המשתמשים. ברבעון הראשון של 2009 היו בישראל 1.7 מיליון כתובות ip, כך שהגידול השנתי הוא כ-6%. אפשר להעריך כי חלק גדול מהגידול הוא בכלל באינטרנט הסלולרי: ישראל חווה בשנה האחרונה גידול חד במספר חיבורי האינטרנט הסלולריים באמצעות מודמים סלולריים, הרבה יותר מהגידול בחיבורים הקווים - שוק שנמצא ברוויה.

שני נתונים עשויים להצביע על הבעיות של האינטרנט בישראל: קצב הגלישה המקסימלי אמנם גדל והולך, אך מספר המנויים המצטרפים למהירויות אלו נמוך יחסית. הסיבה לכך היא ככל הנראה המחירים הגבוהים. כיום נאלצים לקוחות בזק ו-hot לשלם כ-100 שקל עבור תשתית של 10-12 מגה-ביט. כולל התשלום עבור שירותי אינטרנט (isp), מגיע התשלום החודשי הממוצע במהירויות אלה לכ-180 שקל בחודש.

דו"ח אקאמאי בוחן גם את דפוסי השימוש באינטרנט הסלולרי. חברות הסלולר הישראליות מציגות בפרסומים שלהן כי מהירות הגלישה באינטרנט הסלולרי שלהן מגיעות למהירויות מקסימליות של 7.2 ואף 14.4 מגה-ביט לשנייה (בכפוף לאזורי הכיסוי). אך על פי הדו"ח נראה כי בפועל אנו נהנים ממהירויות נמוכות הרבה יותר.

מהירות הגלישה הסלולרית הממוצעת בישראל היא 988 קילו-ביט לשנייה, מה שמציב אותנו עם מהירות גלישה סלולרית גבוהה מעט יותר מסעודיה, ודומה לזו שבספרד וביוון. כמובן שהממוצע הזה מושפע כלפי מטה על ידי חיבור אינטרנט סלולריים בדור השני.

נתון מעניין נוסף מהדו"ח אולי יסייע בתהליך בחירה של חבילת גלישה: לקוח סלולרי ממוצע בישראל צורך 108 מגה-בייט של data בחודש, ונתון זה מוטה כלפי מעלה בגלל המודמים הסלולריים. המסקנה היא שחבילות גלישה קטנות (100-150) מגה-ביט בהחלט מספיקות ללקוח הממוצע.

כשמדברים על מהירות האינטרנט בישראל נוטים לדבר, ובצדק, רק על מהירויות ההורדה. אכן, מהירות ההורדה היא שקובעת את רוב חוויית הגלישה שלנו, אך אסור לשכוח שתקשורת האינטרנט היא דו-סטרית במהותה וכוללת גם העלאה של קבצים.

כשאנחנו שולחים אימייל כבד, או מעלים תמונות לפייסבוק, אנחנו נשענים על קצב ה-upload (העלאה) של חיבור האינטרנט שלנו. מהירות ה-uplaod חשובה במיוחד לגיימרים, שמשחקים במשחקי רשת על בסיס תקשורת דו-סטרית, אבל היא חשובה גם לגרפיקאים וגם למשתפי קבצים.

בתחום הזה מצבנו לא מזהיר, בלשון המעטה. האות a בראשי התיבות adsl מציינת את המלה א-סימטרי, מה שמצביע על כך שקצב ההעלאה שאנחנו מקבלים אינו זהה לקצב ההורדה. הן בבזק והן ב-hot נהוג לתת לנו קצב upload שהוא כעשירית מקצב ה-download (ההורדה) שעליו אנחנו משלמים. אם חיבור האינטרנט שלנו הוא 2.5 מגה-ביט בהורדה, קצב ההעלאה המקסימלי אותו נקבל הוא 250 קילו-ביט לשנייה.

שתי החברות נדיבות עוד פחות בקצבים הגבוהים יותר: גם במהירות ה-ngn וה-ufi של 10, 12, 15, 20, ו-30 מגה-ביט בהורדה, החברות מאפשרות לנו קצב העלאה של מקסימום 1 מגה-ביט לשנייה. התוצאה היא שבמדד ה-netindex אנחנו במקום לא מחמיא בקצב ההורדה - מספר 60 בעולם, אך בהעלאה אנחנו במקום מעליב - 98 בעולם. בנושא הזה, כניסה אפשרית של חברת החשמל לענף עשויה לשפר את המצב. טכנולוגיית הסיבים שבה תפעל חברת החשמל מבטיחה מהירויות סימטריות - קצב זהה בהורדה ובהעלאה.

מבחינה צרכנית מומלץ לבדוק אם באמת מקבלים את מהירות האינטרנט שמשלמים עליה. האתר המתאים לבדיקה כזו הוא speedtest.net. בדיקת המהירות באתר אמינה, אך האתר בודק רק את המקטע בין הבית לספקית האינטרנט. אתר אחר בשם http://miniurl.com/48154) dslreports) מאפשר לבצע בדיקת הורדה בפועל מול שרת בחו"ל, וכמעט תמיד התוצאות בבדיקה כזו הרבה יותר נמוכות.

הנתון לא צריך להפתיע כל גולש שעובד מול אתרים בינלאומיים: הם זוחלים בהשוואה לאתרים הישראלים. הסיבה לתופעה המרגיזה הזו היא שספקיות האינטרנט הישראליות פשוט אינן קונות רוחב פס מספיק מחו"ל מחברת מד-נאוטילוס (בעלת הכבל התת מימי היחיד לישראל).