משעבדים את המקוריות

כמי שמתלונן לעיתים קרובות על כך שתעשיית המשחקים מתעסקת יותר מדי בכותרי המשך ומזניחה יצירת משחקים חדשים, לפעמים גם אני חוטא באי-רצון להתמודד עם חומר חדש. קחו, למשל, את Enslaved: Odyssey to the West - משחק שרבים מכם כנראה כלל לא שמעו עליו. כשקיבלתי את עותק הביקורת שלו, לא מאוד רציתי להכניס את המשחק לכונן, ולהוציא ממנו את "פיפ"א 11" המוכר. נו, אז לפעמים גם מבקרי משחקים עושים שטויות.

האנונימיות היחסית של Enslaved פוגעת במכירות שלו. השקת המשחק לא לוותה בקמפיין גדול, והוא מגיע לשוק במקביל למשחקי המשך רבים ומפורסמים. וכאן, קוראים יקרים, זה המקום בו אני אומר לכם לקנות אותו, למרות שמעולם לא שמעתם על המשחק. מדובר באחד מכותרי ההרפתקה הטובים ביותר של השנים האחרונות – משב רוח רענן במחנק של משחקי המשך אינסופיים.

150 שנה לאחר מלחמה שהחריבה את ארה"ב, הציוויליזציה המערבית לא השתקמה. האנשים המעטים ששרדו חיים בישובים קטנטנים או בבידוד מוחלט, כשהם צריכים להתמודד גם עם רובוטים קטלניים – שרידי המלחמה שעדיין פזורים בכל השטח, וגם עם קבוצה מסתורית שחוטפת אנשים ומשעבדת אותם.

לגיבור המשחק אין שם, אבל יש כינוי – קוף. לא מפתיע, הוא תמיד מסתובב עם חגורה ארוכה מדי שנראית כמו זנב, והכישורים האקרובטיים שלו מרשימים. קוף מתחיל את המשחק כשהוא כלוא בספינת אוויר של המשעבדים. שחרורו, המהיר מהצפוי, מגיע כשנערה מסתורית מחבלת בספינה וגורמת לה להתרסק.

בעשרים הדקות הראשונות, שנועדו ללמד אתכם את רזי המשחק, זה נראה כמו עוד כותר הרפתקאות סטנדרטי. למעשה, זה נראה כמו Uncharted בגרסתו העתידנית, פוסט אפוקליפטית. אבל כאן המקום להזכיר שתסריט המשחק נכתב על ידי אלכס גרלנד, סופר ותסריטאי בריטי שאחראי על יצירות כמו "החוף" ו-"28 ימים אחרי", והמוסכמות של תסריטי משחקים נזרקות לפח די מהר.

במשך מרבית המשחק, עוזר קוף לבחורה שגרמה לשחרורו ממאסר, טריפ שמה, להגיע הביתה. הוא לא עושה את זה מטוב לב, וגם לא כי הוא מתאהב בה ממבט ראשון. הסיבה היא שטריפ שמה עליו קולב של עבד, ועכשיו הוא חייב לציית להוראותיה. אם זה לא מספיק, חייו קשורים לשלה – אם היא מתה, גם הוא מת. אחד הדברים הראשונים שהוא מבטיח לה בתמורה, זה למלוק לה את הגרון ברגע בו היא מורידה את הקולב. תגידו מה שתגידו, אבל עלילה סטנדרטית זאת לא.

הסטיות הקטנות האלה, מהמסלול אליו הורגלנו במשחקים, הם אחת הסיבות לכך ש-Enslaved הוא משחק טוב כל כך. גם שני פרקים לפני הסוף יהיה לכם קשה עד בלתי אפשרי לנחש אותו, ואתם בהחלט תרצו לדעת מה קורה בסוף לכל הדמויות הראשיות.

אבל חוץ מהסיפור, יש כאן גם משחק. פה תמצאו הרבה פחות חידושים, אבל מה שכן מיושם, עשוי היטב. הפחד הגדול שלי לפני שהתחלתי לשחק היה שאמצא כאן עוד אחד מהכותרים בהם יש דמות קבועה שנשלטת על ידי מחשב, והדמות הזו מטומטמת מספיק כדי שאצטרך להציל אותה כל הזמן. אבל טריפ לא טיפשה – היא יודעת לתפוס מחסה, לא רצה לתוך קירות או שדות מוקשים, ובאופן כללי מרגישה יותר כמו תוספת מועילה (ראו ערך Ico) מאשר כמו משימת ליווי אינסופית.

אם נחלק את המשחק בצורה גסה לאבני יסוד, תמצאו כאן אבן אקרובטית של טיפוס וקפיצות ממקום למקום, אבן לחימה ברובוטים הפזורים ברחבי השלבים, ואבן של קרבות בוסים. כל זה נשמע בנאלי למדי, אבל ב-Enslaved מציליחים לשלב בין הבלוקים בצורה מוצלחת מאוד, כשהמשחק לא מאבד כמעט את הקצב מתחילתו ועד סופו.

האבן היחידה שחסרה כאן היא אתגר. הקרבות לעולם לא קשים מדי, גם כשאתם ניצבים מול 5 רובוטים רצחניים, וקטעים בהם כביכול נדרשת מכם מחשבה תחת אש בדרך כלל די חוזרים על עצמם. היכולת שלכם להסיח את דעתם של האויבים באמצעות מקרן הולוגרמות של טריפ הופך את הכל לקל יחסית, ואתם אפילו לא צריכים לטרוח לאסוף את הכדורים האדומים שפזורים ברחבי השלבים ומאפשרים לכם לשדרג את הציוד של קוף.

עם זאת, הדברים הטובים שיש במשחק הזה משכיחים חיש מהר את הפגמים שלו. הגרפיקה מציגה עולם פוסט-אפוקליפטי יפהפה, כשכל החלק הראשון של המשחק מתרחש בהריסות של ניו יורק שכוסו בצמחיה, וההמשך לוקח אתכם למקומות אקזוטיים הרבה יותר. גם הדיבוב והמוזיקה מעולים, כשאנדי סרקיס - גולום בכבודו ובעצמו, גויס לביים.

אז נכון, Enslaved הוא לא קול אוף דיוטי, וגם לא אססינס קריד, אך אל תתנו לזה להפריע לכם. אם אתם מתגעגעים למשחקי הרפתקה, ומחפשים עלילה טובה, זה כותר שאתם צריכים לשחק בו.