מפילות את המטרידים ברשת

הגולש י' לא ידע למה הוא מכניס את עצמו. הוא שיטט בפייסבוק יום אחד ונפל במקרה על פרופיל של אחת, יעל גורן שמה. י' התבונן בפרופיל ובתמונותיה של הבחורה בת ה-25 והחליט שהיא מוצאת חן בעיניו. דרכו להביע את חיבתו הייתה שליחת הודעה בתוך המייל הפייסבוקי: "רוצה זיון?", כתב שם בתמצות. ייתכן שזו לא הייתה הפעם הראשונה בה פנה בגסות בוטה שכזאת לבחורה זרה לחלוטין ברשת החברתית. פניות מהסוג הזה, מי יותר קיצונית ומי פחות, הן לחם חוקן של נשים ברשת. אך זו בהחלט הייתה הפעם הראשונה בה נתקל י' בתגובת נגד נחרצת. גורן לא ענתה למטרידן בפייסבוק. במקום זה היא פרסמה בבלוג שלה, שם היא מכנה את עצמה טרישי, פוסט שחושף אותו. "יושב לו אחד, השם הוא י' *** (השם המלא מצוין בפוסט – א.ל.). משא החיים נופל עליו פתאום במלוא כובדו. מה עושים? שולחים הודעת זימה לבחורה אקראית בפייסבוק. "רוצה זיון?" פשטות, ישירות, מעט פרובוקציה. כשהקופ?י משובח - המסר עובר. מה לעשות שהלקוחה, אפעס, מסרבת לקנות?".

גורן המשיכה לתאר בפוסט את ההתנהגות שהיא חווה מצד גברים ברשת ומחוצה לה וצלבה את אותם מטרידנים המאמינים שזו הדרך לתקשר עם בחורה ושאינם מבינים שהתנהגותם היא על סף הפלילי (אם לא מעבר לכך לעתים). "קח את הזקפה הוורבלית העצובה שלך רחוק ממני. אל תתקרב אליי, אל תדבר איתי, אל תפנה אליי", כתבה, והציעה לקוראי הבלוג את פרטי ההתקשרות לאותו מטרידן פייסבוק, שעל שמו המלא חזרה מספר פעמים. כאשר מחפשים כיום את שמו בגוגל – התוצאה הראשונה המתקבלת היא ציוץ שפרסמה גורן בטוויטר עם לינק לפוסט המדובר.

המקרה של גורן התרחש במאי 2009. כיום נראה שהוא מסמל מגמה שהתגברה מאז ברשת: נשים שנלחמות בהטרדות המיניות (ברשת ומחוצה לה) בעזרת האינטרנט. לפני מספר חודשים נפתח האתר "כצעקתה", המרכז סיפורי הטרדות ברחוב. השנה גם נפתחה קבוצה בפייסבוק שנועדה להזהיר נשים מפני מטרידים ומחזרים אובסיביים ברשת, וכוללת צילומי מסך של מסרים שהם שולחים.

"ה'רוצה זיון' הזה שבר אותי. זה היה הקש ששבר את גב הגמל", מסבירה גורן את החלטתה לפרסם את הפוסט ההוא. "מה שהוא עשה זה כמו ללכת ברחוב ולשלוף את הזין. לא נתקלתי בו מעולם, והוא הרגיש חופשי לשלוח לי הודעה כזאת, כמו רבים שבאו לפניו ואחריו ושלחו לי הודעות כאלה, חלקן אפילו יותר מטרידות ומפורטות. השתמשתי במקרה של י' כדי לדבר על הרגשות שלי על התופעה, וכמובן להציג אותו באור מגוחך. אנשים לא מבינים שמה שאתה אומר באינטרנט שווה ערך לכך שתעשה את זה בכל מרחב ציבורי אחר. אני חושבת שרבים מהם לא עושים את הקישור הזה. אף אחד מהגברים האלה לא היה אומר לי את זה ברחוב, במשרד, במעלית. אז למה בהודעה בפייסבוק או בדה-מרקר קפה הם מרשים לעצמם להגיד דברים כאלו?".

זה גם מה ששואלת ליאת לשם. מזה מספר חודשים מנהלת לשם בת ה-36 את קבוצת הפייסבוק "דוגרי, כיף להיות כוסית?", המונה 185 חברים (חברות, בעיקר). בקבוצה מזהירות הנשים אחת את השנייה ממטרידי רשת סדרתיים. לא מדובר רק באלו שמרגישים חופשיים לשאול "רוצה זיון?", אלא גם במשתמשים ששולחים את אותו טקסט חיזור לעשרות ומאות נשים, בתקווה שיריה לכל הכיוונים תפיל לבסוף משהו בחכה. הטריגר לפתיחת הקבוצה היה כאשר לשם נאלצה להדוף עשרות הודעות של משתמש שהציע לה להכירו. למרות שענתה לו שאינה מעוניינת ומאוחר יותר אף חסמה אותו מגישה לחשבונה – גילתה אותו ב-Inbox שלה שוב ושוב, בעזרת חשבונות חדשים שפתח.

"זה לא עזר שכתבתי לו שאני מבקשת שיפסיק כי זה מציק לי", מספרת לשם. "בשלב מסוים חטפתי עצבים ופרסמתי קופי-פייסט של הטקסט שלו בגוגל באזז. שאלתי שם מי עוד קיבלה את זה, ומסתבר שיש עוד שלל בנות כאלו ברחבי הסייבר. לא רק בפייסבוק, אלא גם בדה-מרקר קפה, למשל. נראה לי לגיטימי שמישהי שמקבלת מייל כזה תדע שמדובר באדם ששלח את אותו דבר לעוד בנות באותו יום, גם אם הוא באמת רק בחור נחמד שסתם מחפש אהבה".

- יש טענה שאתן קוטלות גם את מי שרק מנסה להכיר, לחזר, ליצור קשר. מישהו כתב על הקיר של הקבוצה "חשבתן אולי מה עובר על בנים ברשת או בכלל ? תנסו פעם אחת להשיג בן זוג לבד בלי שיתחילו אתכן, ואז נדבר".

לשם: "זה שאנשים לא נפגשים רק בג'יידייט זה סבבה, אבל חייבים לדעת איפה עובר הגבול. אני לא חושבת שזה פסול להתחיל עם מישהי בפייסבוק, אבל אני כן נגד כפייתיות. מותר להתחיל כל עוד עושים את זה בנימוס ובטאקט. להמשיך להתקרצץ על מישהי אחרי שהיא אמרה לך לא – זה אסור, גם אם אתה לא מלכלך. אם קיבלת התנגדות או התעלמות – תמשיך הלאה. אל תתעקש, ובטח אל תטריד ותנבל את הפה".

לשם אומרת שהרוב המוחץ של התגובות על הקבוצה שפתחה היו חיוביות, אך היו גם כאלו שטענו שהקבוצה משפילה גברים ואף מתנשאת. שמה של הקבוצה, סוג של ציטוט אופייני למטרידנים, לא הובן על ידי חלק מהגולשים, שחשבו שמדובר בקבוצה של בחורות שמנפנפות במראן החיצוני ומתנשאות על מי שמנסה להתחיל איתן. "הקטע של ה'כוסית' בא כדי לתאר את הגישה של מטרידנים, עבורן בחורות זה 'כוס מהלך'", מסבירה לשם. "בנים אף פעם לא יבינו כמה קשה להיות בחורה ברשת. גם אם אצהיר בכל פרופיל שלי בכל רשת חברתית שאני נמצאת שם למטרת נטוורקינג ושיש לי חבר – זה לא יעזור. בתור בת ברשת את כל הזמן צריכה להתמודד עם חסימות ודיווחים על מטרידים, וזה לא תמיד עובד. ואני עוד לא מה שאני מכנה "בתולת ווב" – אני שנים רבות ברשת, ועוד זוכרת איך הייתי נדהמת מהמיילים הבוטים שהייתי מקבלת לחשבון שלי במייספייס. לא האמנתי אז ששולחים לי דברים כאלה – תיאורים גרפיים עם מילים שאני לא יכולה לחזור עליהן. אז לא הכרתי את הצד האפל של הרשת, ולאט לאט פקחתי עיניים. היום אני חושבת, למשל, על אחייניתי בת ה-13. יש לה פרופיל בפייסבוק, והיא לא ממש יודעת או מכירה את מה שקורה. קבוצה שכזאת נועדה להדליק נורה אדומה לה ולשכמותה, ולסייע להן. זה בא ממקום של העלאת מודעות וכן, זה גם למען יראו ויראו.

גם יעל גורן אומרת שהפוסט שפרסמה בשנה שעברה נועד להזהיר מטרידים מהצפוי להם. "הפוסט הזה יצר שיחה על הנושא, כך שזה עשה את שלו. היו הרבה מאוד תגובות שליליות מאנשים שכלל לא קשורים לאותו י'. הם טענו שעשיתי לו אאוטינג לא מוצדק, ושמה שנכתב בהודעה פרטית צריך להישאר שם. היו גם טענות כמו "את מזמינה פניות כאלה בסגנון ההתנהלות שלך והלבוש שלך". איש האינטרנט גדי שמשון, למשל, כתב בטוויטר: "הכלבה שמה תמונות 'תסתכלו על הציצים שלי' וכבר שנה וחצי עושה אאוטינג למי שנופל בפח של הפרובוקציות שלה, ואתם גועים בהתלהבות. סתם גועל". מאוד הופתעתי מזה. זו טענה שאני לא מוכנה לקבל, בטח לא ביחס לפייסבוק. פייסבוק אמור להיות מרחב אישי מאוד. כל המשמעות של פייסבוק זה האקסקלוסיביות, היכולת להיות מקושר למי שאתה רוצה להיות מקושר. בגלל זה פניה שם מרגישה לי הרבה יותר פוגענית".

אתר אירוח הבלוגים "בלוגלי" (שבינתיים נסגר) בו התארח הבלוג של גורן גם התקשה לעכל את הפוסט, וחסם את הגישה אליו, כנראה מהפחד להסתבך בתביעה משפטית. נשוא הפוסט פנה לעורך דין שיצר קשר עם גורן ואיים בתביעה כזאת, אך בסופו של דבר לא עשה דבר בנידון. גם ליאת לשם נאלצה להתמודד עם דרישות הסרה ואיומים מצד מטרידנים שנחשפו בקבוצת הפייסבוק שהיא מנהלת. אותו מטרידן סדרתי ששלח לה הודעות ושבעקבותיו נפתחה הקבוצה התרעם על פרסום התכתובת בפומבי, טען שמכפישים אותו ושהקבוצה "עברה על חוקי הפייסבוק ומסתכנת בתביעה".

לא ברור אם הפעולה הזאת גרמה לאותו מטרידן לשנות את דרכיו, אך הוכחות ליעילות מנוף הלחץ שהוא פייסבוק כבר קיימות, גם כאשר מדובר בהטרדות שקרו "בעולם האמיתי", מחוץ לגבולות הסייבר. ביוני 2009 התפוצצה פרשיית הטרדה מינית בפאב הריף-רף שבתל-אביב (שנסגר לאחרונה). לקוחת הפאב אסנת סקובלינסקי פתחה קבוצת פייסבוק בגנות מנהל המקום רן אורן, בטענה שהטריד אותה מינית מספר פעמים בנגיעות בגופה. שבועיים לאחר המקרה הגיעה סקובלינסקי לפאב וביקשה להתעמת עם אורן על מעשיו. הוא בחר להתעלם ממנה, מה שגרם לה לשבור את הכלים ולפרסם את טענתה ברבים, ברשת.

"גם אני הוטרדתי על ידי רן אורן" היא קראה לקבוצה שפתחה בפייסבוק, אליה הצטרפו עשרות חברות, שחלקן התלוננו על התנהגות דומה כלפיהן מצד בעל הפאב. "לאחר שלושה ליטופי ישבן לא רצויים בערב אחד, גם אחרי שאיימתי באלימות ולאחר ששמעתי שחלקי גוף של נשים רבות, חלקן קטינות, נתפסו, נצבטו וננגעו ללא הזמנה", היא כתבה שם, "ולאחר שענה בתשובה 'אני גבר, יש לי מאוויים' לאשה אחרת שהתעמתה איתו, החלטתי להחרים את רן אורן ואת הריף-רף. מי שמצטרף לאו דווקא הוטרד אלא שמע על מקרים דומים ומביע הזדהות", נכתב בתיאור הקבוצה.

כשבוע לאחר פתיחת הקבוצה התקשר אורן לסקובלינסקי, התנצל בפניה והסכים להיפגש איתה. לאחר מכן אף פרסם באותה קבוצת פייסבוק מכתב התנצלות פומבי בו הודה במעשיו. בתמורה, הורדה הקבוצה מהרשת לאחר מספר שבועות. "יכולתי להגיש תלונה במשטרה , אבל החלטתי ללכת על אופציה אחרת כי המטרה הייתה קודם כל שיפסיק, לא שילך לכלא", הסבירה סקובלינסקי את פעולתה בראיון שנתנה אז לעיתון "העיר".

האתר "כצעקתה" שהוקם בקיץ האחרון ממשיך בקו דומה, ומאפשר לגולשותיו לפרסם סיפורי הטרדות מיניות באמצעות דיווחים, סיפורים ותמונות. "אנחנו כאן כדי לשבור את המיתוס לפיו צעקות, שריקות, שליחת ידיים וצורות אחרות של תקיפה מינית "קלה" הן נורמה חברתית ומחיר רגיל שעל נשים, וא/נשים מקהילת הלטהב"ק לשלם כאשר הן והם נמצאות במרחב ציבורי", נכתב באתר, בו אפשר למצוא תיאורים רבים של סיטואציות בהן הוטרדו נשים ברחוב ובמקומות בילוי שונים. מכיוון שמדובר בהטרדות שאינן באינטרנט, אין הן כוללות זיהוי ספציפי של המטרידן האלמוני. לכן משמש האתר בעצם כסוג של מצגת על הנושא וכן במה בה יכולות המוטרדות לפרוק את כאבן ותסכולן ולקיים סוג של אחווה נשית.

גם ליאת לשם אומרת שקבוצת הפייסבוק שלה (בה כן מזהים את המטרידים) נועדה בין השאר למטרות "סיסטרהוד" ותמיכה הדדית. עם זאת, יש גם גברים בקבוצה, ולשם מעודדת את הצטרפותם: "בואו והצטרפו לקבוצה. תנקו את השם הרע שמוציאים לכם אחרים", היא קוראת.

התקרית האחרונה בנוגע לאאוטינג למטרידנים באה מכיוון פחות צפוי. הבלוגר אלון עוזיאל (שאף כותב במדור וואלה! תרבות) נוהג להתייחס בבלוג שלו בעיקר לנושאי תרבות פופולרית ותרבות שוליים. כאשר התרחש בזמנו הוויכוח בנושא רן אורן מהריף רף התבטא עוזיאל ברחבי הרשת כנגד קבוצת הפייסבוק שנפתחה ונגד "המשפט" שנערך לאורן ברשת. השבוע פרסם בבלוג שלו פוסט שכולו צילומי מסך של תכתובות פייסבוק בין נשים לגברים שהטרידו אותן. עוזיאל לא טשטש את שמות המטרידים או את תמונותיהם (במקרה אחד אפילו נחשף מספר הטלפון של אחד המטרידים, שנשלח לבחורה לה הציע לשכב איתו).

גם אם פוסט זה הוא אפקטיבי בהשגת מטרת ההרתעה, הרושם הוא שעוזיאל פרסם אותו בעיקר כדי לצחוק על האסתטיקה של התוכן (העילגות, ההומור הדלוח והטקטיקות הבזויות השונות). הוא ערבב בין הטרדות לכל דבר לבין הודעה תמימה יחסית נוסח "האם אנחנו יכולים להיות חברים?" ולהודעה שבכלל נשלחה למישהי מבחור שפגש אותה באירוע וכעת מעוניין להתחיל איתה. הפוסט יצר מיני-ויכוח בקהילת הטוויטר הישראלית, שם נמתחה ביקורת על חשיפתם של המטרידים והמטרידים לכאורה. עוזיאל הגן על הפרסום. "לא פירסמתי שמועות, רק מעשים. מדהים אותי שיש אנשים שחושבים שמה שהם עושים ברשת לא יעבור הלאה", כתב, והוסיף "אני מציג תופעה, לא מחלק האשמות. אם אתה עושה דברים מביכים בפומבי - והאינטרנט הוא מקום פומבי - תהיה מוכן לקבל את האש".

"בפוסט של אלון היו גם כמה צילומי מסך שלא היו צריכים להיות כלולים שם ושאני הייתי מוותרת עליהם", אומרת ליאת לשם, שפרסמה את הלינק לפוסט בקבוצה שלה. "אבל בשורה התחתונה – זה העלה את המודעות לנושא, ולכן אולי יעזור באיזשהו מקום נגד מטרידנים סדרתיים. הנפגעים שהפעולה שלו יצרה היא מחיר קטן לשלם", היא קובעת.

דווקא יעל גורן לא בטוחה שהייתה נוהגת היום כפי שנהגה אז, כשפרסמה את הפוסט עם שמו המלא של המטרידן. "היום כבר לא הייתי ממהרת לעשות את האאוטינג הזה. אני חושבת שאני יותר מבינה את הנזק שנגרם לאנשים מהדברים הללו וצריך לבדוק אם זה באמת מגיע לבן אדם. אני לא בטוחה שאני יודעת איפה עובר הגבול, וזה שיקול דעת שכל אחת צריכה לעשות עם עצמה. את המקרים עצמם אני חושבת שצריך להוציא החוצה וכמה שיותר כדי להעלות את הנושא למודעות, אבל לא בטוחה לגבי לזהות את המטרידן. פעם הייתי משוכנעת שזה התפקיד שלי ושל כל מי שכותב בלוג ופעיל ברשת. היום קשה לי עם המחשבה של לקחת על עצמי את האחריות להעניש אנשים".