מה קרה לרשת המצרית?

רשת האינטרנט, בניגוד למה שכותבים כיום, לא הייתה אחראית מעולם למהפכות. כמו הטלפון, שירות הדואר, שירות המברקים (3 המקומות עליהם יש להשתלט כדי להתחיל במהפכה, לדברי לנין) וסימני עשן – מהווה הרשת כלי. כלי להתארגנות של המון, להעברה מהירה-יחסית של מידע, ולשיתוף רעיונות. האנשים הם האחראיים, וזו הסיבה לכך שכיבוי האינטרנט במצרים לא פגע פגיעה משמעותית במהומות. עם זאת, הוא כנראה פגע ביעילות ההתארגנות. ואין ספק שגם היכולת להוציא מידע החוצה ממצרים ספגה פגיעה אנושה.

לפני השבוע האחרון, נהנתה מצרים מתשתית אינטרנט מודרנית, מהירה וזמינה-יחסית. נכון לרגע כתיבת שורות אלה, כ-88 אחוזים מהתשתיות מנותקות מהעולם. רק ספקית אחת נשארה פעילה – Noor. יש לה נתח שוק נמוך יחסית, אך היא משרתת את האליטה ואת התשתית הבורסאית של מצרים.

אז איך מנתקים למדינה שלמה את חיבור הרשת? והאם הדבר אפשרי, לפחות תיאורטית, גם בישראל? התשובות לשאלות האלה פשוטות ומסובכות להחריד בו זמנית.

במילים פשוטות מאוד, הממשל נתן הוראה לספקי התקשורת המקומיים להוריד את השאלטר על התשתיות הקריטיות של רשת האינטרנט. הייתה לו הזכות החוקית לעשות כך, והספקים היו חייבים לציית, גם אם מדובר בחברות ענק כמו Vodafone.

מבחינה טכנית, נתבי-העל המצריים, שפועלים על תשתית ששמה BGP ומטרתה לספק עבור האינטרנט חלק מהשלד שלו, הפסיקו לדבר עם שאר העולם. בדרך כלל, הם "מכריזים" לחבריהם בשאר העולם על אילו רשתות הם אחראיים, מה שמאפשר למחשב הביתי שלכם ליצור קשר עם שרת במצרים. הקשר הזה עובר דרך כבישים לאומיים ובינלאומיים, אז כשהכביש בכניסה למצרים חסום ואין שלט שמורה על דרך אלטרנטיבית, אי אפשר "למצוא" את האתר.

אף אחד לא הלך, עם גרזן, להרוס את הכבל התת-ימי שמספק למצרים את מרבית רוחב הפס שלה לשאר העולם. התשתית הפיזית של האינטרנט המצרי, ככל הידוע לנו, תקינה. לכן, ברגע בו הממשל יגיד לסיים את המצור, צפוי השירות להתחדש תוך דקות, בדיוק כפי שהופסק תוך דקות.

בינואר 2008 המצב היה שונה. בדיוק לפני שנתיים, ב-30 בינואר 2008, שני כבלים תת ימיים (FLAG ו-SMW4) ניזוקו, כביכול בתקריות נפרדות, מספר קילומטרים מהחוף באלכסנדריה. כ-70 אחוזים מהתשתיות במצרים, כמו גם כ-60 אחוזים מהתשתיות בהודו סבלו מהפרעות במשך מספר שבועות.

כיוון שידוע כי לא היו ספינות באזור התקלה, כך שנשללת האפשרות של פגיעה על ידי עוגן, החלו להופיע תיאוריות קונספירציה שהאשימו את ארה"ב ואת ישראל במעשה. תיאוריה אחרת גורסת כי רעידת אדמה מקומית פגעה בכבל.

בשלב הראשון אחרי ניתוק התקשורת, הדרך היחידה להתחבר לרשת הייתה באמצעות Noor, הספק שלא נפגע. הסיבה לכך היא שבמקביל להפרעות באינטרנט, דרש הממשל המצרי לכבות גם את שירותי הטלפוניה. אך כשאלה חזרו, קיבלו אזרחי מצרים אפשרות נוספת להתחבר לרשת: Dial Up.

זוכרים את המודמים הישנים, שחייגו אל ספקי השירות דרך קו טלפון? אז זה, בדיוק, מה שעושים במצרים כיום. רק שלחייג למרכזיות של ספקי תקשורת מקומיים לא יעזור, אז המצרים מחייגים לספקים בחו"ל. ספקית אינטרנט קטנה בצרפת, FDN, הודיעה כי תספק שירות בחינם לכל המתקשר.

במלה אחת, "לא". בשתי מלים, "כנראה שלא". בשלוש, "כנראה שלא מיידית". למרות שההליך אמור להיות זהה – דרישה ממספר מועט של ספקיות לכבות את שרתי הניתוב, וסגירת הכביש המהיר בין ישראל לשאר העולם, משה כחלון איננו דיקטטור אבסולוטי שיכול להורות לכל חברה מסחרית לעשות את מה שבא לו.

עם זאת, יש לזכור שכמו במקרה של מצרים, רוב תקשורת האינטרנט שלנו עוברת דרך כבל תת-ימי. לפני כשנתיים, בעקבות הפסקת חשמל במתקן המקומי של הכבל נותקה תקשורת האינטרנט במרבית המדינה למספר שעות. פגיעה או השתלטות צבאית על המתקן, או על הכבל עצמו, תשאיר לישראל את כבלי הטלפון, כמו גם מספר חיבורים לווייניים שבדרך כלל אינם משרתים את הציבור הרחב.

כן, זו בדיוק המאה הנכונה. באמצע המאה ה-19, לאחר תחילת עידן הטלגרף, החלו הניסיונות – קודם באירופה ואז גם בין-יבשות – לסלול על קרקעית האוקיאנוס כבל שיוכל להעביר מידע באמצעות אותות חשמליים. בכבל הטרנס-אטלנטי הראשון, נדרשו 2 דקות כדי לשלוח כל אות. כיום, מסוגל הכבל המחבר את ישראל להעביר 480,000,000,000 אותיות בשניה.