הטכנולוגיה הולכת ומשתפרת עם כל המצאה חדשה, פיתוח חדש, גרסה נוספת לפיתוח קיים. המעבדים מעבדים מהר יותר, המסכים מציגים תמונה טוב יותר, מערכת ההפעלה פועלת יותר בזריזות. ומה לגבי סאונד? בצורה אירונית, השינויים הטכנולוגיים הפכו את הסאונד שאנחנו שומעים לפחות טוב מזה ששמענו פעם. עד היום יש מי שטוען שהקומפקט דיסק הדיגיטלי לא משתווה ברמת חום הצליל שלו לזה של תקליט הוויניל הנושן. קבצי ה-MP3 הורידו את האיכות הזאת אף יותר למטה. הרמקולים הזולים של המחשב החליפו את הרמקולים הגדולים והאיכותיים שפעם היו הסטנדרט שלנו בהאזנה. כמה אנשים עוד משתמשים היום במערכת סטריאו 'אולד סקול' איכותית, כשכל המוזיקה שלנו נמצאת בספריית ענק מרובת קבצים על המחשב, ופלסטיקים עם מוזיקה שמגיעים בקופסאות נחשבים להיסטוריה שהולכת ונמוגה?
למעשה, גם לשמוע מוזיקה מהמחשב הופך כבר לדבר מיושן. המוזיקה שלנו נמצאת היום על מכשירים ניידים, בעיקר סמארטפונים. עבור צרכנים רבים האייפון או מכשיר האנדרואיד הוא ספק המוזיקה העיקרי. לא רק כאשר הם בתנועה, אלא גם כאשר הם בבית. עם מכשירים עם קיבלות של 16, 32 ו-64 ג'יגה הכי נוח שספריית המוזיקה נמצאת איתך בכל מקום, גם כאשר אתה נייח.
ומכיוון שבמצב ביתי לא תמיד מתחשק לשמוע מוזיקה דרך אוזניות עולם הטכנולוגיה מציע פתרונות שונים לחיבור המכשיר הנייד לסוגים שונים של מערכות שמע. אחד מהפתרונות הללו הוא ה-Docking Station, "תחנת העגינה". זוהי יחידת רמקולים שהמכשיר מתחבר אליה ומשמיע דרכה את המוזיקה שנטענה עליו. מכשירים מהסוג הזה קיימים כבר מספר שנים (בעיקר למכשירי אייפוד ואייפון), והשקתו של האייפד הצריכה עוד מוצר בסט הזה כזה שמסוגל להחזיק פיזית את מחשב הלוח הרחב למדי והכבד יותר.
חברת JBL, מותג ידוע במערכות שמע, מציעה שורה ארוכה למדי של תחנות עגינה לאייפודים, וכעת גם מספקת פתרון לאייפד. ה-JBL On Beat מאפשר למשתמש לחבר אליו את כל אחד ממוצרי אפל שהוזכרו להלן ולנגן מהם מוזיקה החוצה. תוך כדי פעולה תחנת העגינה גם טוענת את המכשיר וממלאת את סוללתו. בדקנו איך זה עובד עם מכשיר אייפד 2.
נאה ושברירית
העיצוב של ה-On Beat מרשים בהחלט. הצורה העגלגלה/אובלית של הרמקולים נאה ואלגנטית, וכך גם שילוב צבעי השחור והכסוף. היחידה אינה גדולה מדי ולא תתפוס מקום רב על שולחן. בצד ימין נמצאים כפתורי ווליום. משום מה כפתור ה-OnOff נמצא דווקא מאחור בחירה שמקשה להגיע אליו בנוחות מספקת. במרכז המכשיר ניצבת התושבת לאייפד, שנראית ומרגישה קצת שברירית.
ההתעסקות איתה נותנת את התחושה שיש להיזהר שלא לפגוע בה או באייפד שכן קשה 'לקלוע' בין הפתח הצר של האייפד למחבר שאמור להיכנס אליו מהתושבת, לפחות בפוזיציות מסוימות (כאשר התחנה עומדת על שולחן או מדף נמוכים, למשל). כאשר האייפד כבר עומד עליה - לא ניכר שזה קשה לה במיוחד, ולמרות שהתושבת צרה ונראה שהאייפד קצת תלוי באוויר נראה שהוא יציב.
לאחר החיבור, השימוש במכשיר פשוט ואינטואיטיבי. את המוזיקה אפשר להפעיל מהאייפד ואף לשלוט עליה ממנו, ממש כפי שעושים כאשר הוא לא מחובר לתחנה. ניתן לעבוד גם עם שלט רחוק קטן ויעיל שמגיע עם ה-On Beat. הוא מאפשר להיות רחוק פיזית מהתחנה ועדיין לזפזפ בין שירים, לעצור, להפעיל מחדש, להגביר ולהנמיך את הווליום וכדומה. בנוסף, ניתן לחבר לתושבת גם מכשירים שאינם מהשלישיה של אפל כלומר נגני MP3 רגילים להם מספק המוצר חיבור נפרד.
סאונד לחדרי שינה
אבל כשאנחנו מדברים על מוצר מהסוג הזה, אנחנו מדברים קודם כל על הסאונד. איך הוא גורם למוזיקה שיוצאת דרכו להישמע לנו. והתשובה לשאלה הזאת היא: ובכן, ככה ככה. הצליל של ה-On Beat אמנם חד וברור, אבל להגיד שיש כאן "חוויית האזנה" תהיה היסחפות. זאת, כנראה, מהסיבה שצוינה בפיסקה הראשונה של הכתבה: יש גבול כמה מוזיקה יכולה להישמע טוב כאשר היא עוברת את כל תהליכי הדחיסה הללו. קודם העברנו אותה לקובץ MP3, אחר כך העלנו אותה לאייפד שהוא לא ממש מערכת סטריאו, ולבסוף העברנו את הצליל דרך זוג רמקולים קטן למדי (בעוצמה של 7.5 וואט), שהוא למעשה יותר רמקול אחד (קדמי ואחורי כאחד), שכן כאשר צמד הרמקולים צמודים כך ולא מורחקים אחד מהשני האפקט הסטריאופוני למעשה מתבטל.
נו, אז אחרי כל זה לאיזה סאונד אתם מצפים בדיוק? לתזמורת הפילהרמונית באולם קונצרטים עם תקרה אקוסטית מיוחדת? לא, לא ממש. אמנם יש מספר מכשירים יוצאי דופן, שאכן עושים נפלאות גם בתנאים הלא אופטימליים הללו (ה-Zeppelin של חברת B&W הוא דוגמה לכך), אך אלו עולים ביוקר: ה'צפלין' עולה כ-2,500 ¤ (מחיר של אייפד 2 בסיסי), בעוד שה-On Beat עולה 850 ¤. מה אפשר לצפות לקבל תמורת סכום כזה (גם הוא לא זיל הזול)? סוג של סאונד רדיו איכותי. סאונד שהוא יותר פונקציונלי מאשר מרשים. כזה שיעביר לכם את הצלילים, אבל לא יגרום לכם להתענג עליהם.
אחת הבדיקות שלי הייתה עם קבצי MP3 של מופע האנפלאגד של אריק קלפטון. האלבום הזה ידוע באיכות צליל טובה במיוחד - חיה, חדה ובהירה. ב-On Beat הוא נשמע... בסדר. רדיו איכותי, כבר אמרנו? הצליל ברור, אין לו אפקט של רמקול מחשב עלוב, אבל הוא לא יכול להשתוות למערכת סטריאו במיטבה. הוא לא מתפרס בחלל, הבסים חלשים ואי אפשר שלא להיזכר ברמקולים של טלוויזיה (גם אם מהסוג היותר איכותי, יחסית).
התוצאה הסופית שמספק ה-On Beat הופכת את דבריו של דייויד סלמפ, נשיא חטיבת הצרכנים של JBL, למגוחכים. לפני השקת המוצר צוטט האיש באומרו: "דמיינו את התחושה של אנשים שחוו לראשונה את השילוב בין תמונה לסאונד בקולנוע. זה מה שאנו מקווים להשיג בדור הבא של חוויות הבידור עם מוצרים דוגמת ה-JBL On Beat. מטרתנו היא להעיר את החושים לעוצמה שסאונד טוב ומוזיקה יכולים להציג בהביאם את המדיה לחיים". ובכן, דייויד, איפה החוויה ההיא ואיפה ה'חוויה' הזאת? בטח לא כאן, במוצר שנדמה כאידיאלי בעיקר לחדרי שינה, למשל, בהם רק רוצים לשמוע כמה צלילים תוך כדי נמנום או לפני הירדמות, להאזין לשירים בזמן קריאת עיתון, וכדומה. אבל כמרכז סטריאופוני, כזה שמושם בחדר גדול ומחליף את מערכת הסטריאו של פעם ה-On Beat לא עושה את העבודה. הסאונד שבוקע דרכו עובר יותר מדי רדוקציות כדי להרשים באמת. לכן מי ששוקל לקנות אותו צריך לעשות שני דברים: להבין פתרון למה בדיוק הוא מחפש, ולהנמיך ציפיות.
ה-JBL On Beat נמכר ברשת באג. מחיר: 850 ¤.