Modern Warfare 3: ככה נלחמים?

עם ההצלחה של סדרת Call of Duty קשה מאוד להתווכח. מדובר, בסופו של יום, באחת מסדרות המצליחות בהיסטוריה. והכוונה איננה רק לסדרות משחקים, כי אם לכל מדיום בידורי. מאז הושק Modern Warfare ב-2007, שובר כל פרק שנתי של הסדרה את שיאי המכירות, ואלה נמדדות כיום במיליארדים ולא במיליונים של דולרים.

הצלחה שכזו יוצרת כמות בלתי נסבלת של רעש סביב הכותר. אתם שומעים עליו כל כך הרבה, עד אשר קשה להבין איפה הדיעה האישית שלכם נגמרת והתדמית הציבורית של המשחק מתחילה. זה פועל לשני הכיוונים - יש לא מעט אנשים ששונאים את CoD רק כי הוא פופולרי כל כך, ואילו אחרים נסחפים בגל ההתלהבות.

אך חייבים לזכור, מתחת לכל השכבות האלה יש מוצר (או שירות, על כך בהמשך), ויש גם החלטה כלכלית שלכם - האם לקנות אותו או לא. ובמשחק הזה הדבר נכון במיוחד, כי הדגש על מצבים מרובי שחקנים והתלות בשרתי חברת Activision במשחק הזה כל חזקים, עד שגרסאות פיראטיות של המשחק אינן אלא נכות. בניגוד לכותרים אחרים, בהם גרסה פיראטית מספקת לכם חוויה זהה או דומה מאוד לזו של משחק קנוי, ב-CoD אתם מוותרים על כמה חלקים חשובים אם החלטתם לגנוב את המשחק. וזה עוד בלי לגעת בבעיות החוקיות והמוסריות של החלטה שכזו.

האם כדאי לקנות את Call of Duty: Modern Warfare 3? האם מדובר במשחק השנה? האם הוא ההמצאה הטובה ביותר מאז פיצה עם אננס, או שמא משחק רע עם יחסי ציבור טובים? התשובות בהמשך

העלילה של Modern Warfare 3 מזעזעת. זו לא דעה, כי אם תיאור: מטרתה היא לזעזע אתכם כמה וכמה פעמים, באמצעות טריקים קולנועיים ותסריטאיים. מתחילת דרכה, התהדרה הסדרה הזו בעלילה של סרט אקשן הוליוודי מטופש-קמעה, ו-MW3 לא יוצא דופן.

למעשה, הוא ממשיך - בלי סטיות לכאן או לכאן - את הקו העלילתי של שני המשחקים הקודמים, על שלל הבגידות, התקפות הפתע והמונולוגים מלאי הפתוס של הגיבורים והנבלים. מעשה ברוסי רע שרוצה להשתלט על העולם, וחבורה של לוחמים אמיצים שמנסה לעצור אותו. כל זה מתרחש על רקע פלישה חסרת כל הגיון טקטי של רוסיה לארצות הברית (בין השאר).

העלילה של Modern Warfare 3 מזעזעת. זו כבר דיעה. נקודת השפל של המשחק היא סצינה מרושעת, מגיעלה ומניפולטיבית בטירוף שמתרחשת בלונדון - הד חיוור של השלב "No Russian" מהמשחק הקודם, לו לפחות היה ערך אמנותי כלשהו. אבל גם אם מתעלמים מהסצינה הזו, ומסתכלים על כל העלילה כסיפור, מתחילים לתהות אם מדובר בתוצר של היעדר חשיבה או של חשיבה מעוותת.

נסייג ונאמר - קשה מאוד ליצור יצירת אמנות שמתארת מלחמה בלי לעשות לה גלוריפיקציה. גם אם היצירה מראה זוועות, המסר כמעט תמיד הוא שהמלחמה היא אירוע - בהיעדר מלה טובה יותר - מפואר. במילים אחרות, גם אם אתם מבינים שמלחמה זה רע, יצירות מלחמתיות אפקטיביות כמעט תמיד תגרומנה לכם לרצות, ברמה כזו או אחרת, לחוות אירוע מכונן שכזה.

אך מעטות הן היצירות שמנסות חזק כמו MW3. עלילת המשחק הזה, שצבועה בצבעים של ריאליזם למרות אי-המציאותיות שלה, מנסה חזק מאוד לטעון שמלחמה זה ממש כיף. ולא, לא צריך להתחסד, זהו טבעם של משחקי פעולה, אבל במשחק הזה שנאת האדם ותאוות הקרב בולטים במיוחד. ומילא אם כל זה גם היה מעניין, אבל לא, העלילה היא רק תירוץ לקפוץ ממקום למקום ולהראות לכם סצינות סינמטיות גדולות מהחיים.

עם כל הסלידה מהעלילה, קשה להתעלם מכך ש-MW3 הוא משחק הפעולה המגניב ביותר בשוק היום. המטרה הראשית של מעצבי השלבים שלו, כך נראה, הייתה לגרום לכם להגיד "וואו" בכל שלב ושלב. וברוב המקרים, הם גם מצליחים בזה. בנוסף לפלישה אל צוללת ומרדף מטורף במטרו של לונדון - אירועים שתוארו לא פעם בחומרים פרסומיים של המשח - יש כאן לא מעט רגעים מרהיבים במיוחד, כשאחד המרשימים שבהם הוא מאבק במטוס בזמן שזה צונח לקרקע - קרב יריות שכולל רגעים של אפס-כבידה.

וכל זה גם נראה מעולה. מנוע המשחק מצייר שלבים יפהפיים ומלאי פרטים, ומתמודד היטב עם קרבות שכוללים לא מעט אנשים וכלי רכב על המסך בו זמנית. מעצבי השלבים שוב - כמו במשחקים הקודמים בסדרה - השתמשו בכמה שיותר צבעים חמים, על מנת להפוך כל סצינה ליפה. אם תשוו שלבים מ-MW3 לשלבים של משחקים כמו Battlefield, תוכלו להבחין מיד כמה חשוב השימוש בצבע לאנשי קול אוף דיוטי. ויש שיטענו כי מדובר בעוד חלק מהניסיון לפאר מלחמות.

וכיוון שמדובר בחוויה מתוסרטת ברמה מאוד גבוהה, האינטליגנציה המלאכותית של אויביכם הפכה לעניין משני. זה מורגש. אם אתם, חס וחלילה, לא משתפים פעולה עם התסריט בשלבים בהם אתם חלק מכוח פלישה גדול, ורצים קדימה, תוכלו להבחין בכך שהאויבים לא ממש מבינים מה לעשות אתכם. הם עדיין לא הגיעו למקומות בהם אמורים להיות כשאתם תוקפים, ולעיתים מתחילים לרוץ לתוך קיר או לעשות שטויות דומות.

הבעיה היא שאחרי כמה שעות, גם החלקים המתוסרטים מפסיקים להיות כיפיים, ומתחילים להיות מייגעים. סף הגירוי עולה כל כך, עד שסתם עוד טנק שנופל דרך רצפה של חניון לא מלהיב, אלא משעמם. ואז זה נמשך, ונמשך, ונמשך. אם אתם מתעקשים לשחק במערכה לשחקן יחיד, עשו זאת במנות קטנות, פן תאבדו עניין.

כל התלונות על המערכה לשחקן יחיד נעלמות מהר מאוד כשמסיימים (או לא מסיימים) אותה ועוברים למנה העיקרית של קול אוף דיוטי - משחק הרשת. עבור רבים ממעריצי המשחק, זהו החלק החשוב בו, והמפתחים שלו יודעים את זה. אפשר היה לחשוב שזה ימנע מהם לבצע שינויים מרחיקי לכת במנגנונים הכה-פופולריים, אבל ב-MW יש לא מעט חידושים רדיקליים למדי. ורובם, חייבים לציין, הם שינויים לטובה.


השינוי הגדול ביותר הוא הכנסת "חבילות תקיפה", אותן בוחר כל שחקן. שלוש חבילות כאלה יש, והן אלה שקובעות מהם הבונוסים שמקבלים על רצף של הריגות. "חבילת התקפה" היא המוכרת ממשחקים קודמים - יש בה בונוסים התקפיים דוגמת טילים ומסוקי תקיפה, כשלאחר מותכם הרצף מתאפס. ב"חבילת תמיכה" הרצף דווקא לא מתאפס, אך רוב הבונוסים שתמצאו בה הם הגנתיים, דוגמת משגר נ"מ או פצצת EMP. החבילה השלישית, "חבילת מומחה", לא נותנת לכם צ'ופרים, ומתגמלת אתכם באמצעות שדרוג מאפייני הדמות שלכם (Perks), עם שדרוג אחד מאלה שנבחרו אחרי כל שתי הריגות.

המערכת הזו מאפשרת לאזן את המשחק בצורה טובה יותר, ולהתאים אותו לסגנונות משחק שונים. והיא עובדת נהדר, בייחוד כיוון שהיא מאפשרת לשחקנים חדשים לא להיות מתוסכלים גם אם הם לא מצליחים להרוג עשרות אנשים בלי למות. עבור שחקנים שמעולם לא אהבו את כל המסוקים והטילים, "חבילת מומחה" היא המצאה נהדרת.


חידוש נוסף מגיע בדמות מצבי משחק חדשים. Kill Confirmed הוא המרשים מביניהם - מצב שהופך את CoD להרבה יותר אסטרטגי מאי פעם. כדי לזכות בנקודה, לא מספיק להרוג חבר בקבוצה היריבה, צריך גם לאסוף את הדיסקיות מגופתו. ואם חברכם נהרג, כדאי שתאספו את הדיסקיות שלו כדי למנוע מהקבוצה היריבה לזכות בנקודות. במצב חדש נוסף, שתי קבוצות נלחמות על דגל אחד, והקבוצה שמחזיקה בדגל צוברת נקודות במהירות כפולה.

חוץ ממצבי רשת סטנדרטיים, כולל MW 3 גם את מערכת "משימות מיוחדות", שמותאמת לשני שחקנים. חלק מהשלבים שמוצעים לזוג הם סתמיים למדי, ואילו אחרים כוללים תסריטים מגניבים. כך, למשל, יש תסריט בו אחד השחקנים נדרש לנטרל מספר פצצות בזמן קצוב, ואילו השחקן השני נדרש לספק לו אש חיפוי באמצעות רובה צלפים מגג מרוחק.

ויש גם מצב בו שני שחקנים נדרשים להתמודד עם גלי אויבים, שהולכים ומתחזקים עם הזמן. זה מתחיל רגוע יחסית, אך ממשיך עם מסוקי תקיפה. כמו כן, בחלק הזה מופיע אלמנט שבאורח פלא טרם גרם לזעקה בתקשורת ובארגוני חובבי בעלי חיים - כלבים מתפוצצים. הם קצת מוציאים את החשק לשחק במצב הזה, האמת, אבל מעבר לכך מדובר בחווית משחק טובה.

תוספת נוספת אותה חייבים להזכיר היא Call of Duty: Elite - הרשת החינוכית-חברתית שנבנתה סביב המשחק. מדובר בממשק מבוסס-דפדפן שכולל סטטיסטיקה על ביצועי המשחק שלכם, ואלמנטים של רשת חברתית. כך, ניתן לעקוב אחר חברים, להצטרף לקלאנים ולשתף את ההישגים שלכם. בכל זה, המערכת נוחה מאוד, ודומה ל-Battlelog שהושק עם באטלפילד 3.

עם זאת, יש בין אליט לבין באטללוג שני הבדלים. הראשון הוא בחינמיות: ל-Elite יש גם מנויי פרימיום, בתשלום כמובן, שנותן גישה לתחרויות, דירוגי קלאנים, ניתוחי אסטרטגיית משחק, ערוץ טלוויזיה אינטרנטי וכל חבילות ההרחבה של MW3. כל זה, במחיר של 49 דולרים לשנה.

ההבדל השני הוא בכך ש-Elite לא עובד טוב. מספר שבועות לאחר השקת המשחק, השירות עדיין זמין רק לסירוגין ועובד לאט מאוד בשעות השיא, בעקבות עומס על השרתים. באקטיוויזן מבטיחים לתקן, אך לא ברור מתי זה יקרה.

אם אתם אוהבים משחקי פעולה, בייחוד משחקים מקוונים, Call of Duty הוא כותר שחייבים לקנות. הוא אמנם לא מצדיק את מחירו במערכה לשחקן יחיד, אך מפצה על כך מספיק במצבי המשחק המקוונים.

עוד בנושא:

מה חשבנו על באטלפילד 3?
Call of Duty: Elite