Super Mario 3D Land: כיף גדול בתלת-ממד

כבר למעלה מ-25 שנים עושה מריו השרברב חיל בסדרת משחקי הפלטפורמה המיתולוגית של נינטנדו. כל פעם מחדש הוא יוצא להציל את הנסיכה, ובדרך אליה מזנק, מקפץ, מתחמק ולפעמים גם מתרסק על פני אינספור מכשולים ואויבים. Super Mario 3D Land הוא המשחק החדש בכיכובו, והראשון שלו בקונסולת ה-3DS התלת-ממדית של נינטנדו. למרבה השמחה הוא מצליח לשמור על הרמה הגבוהה של קודמיו.

אז מה חדש במסע של מריו, וכיצד הוא מנצל את התכונות הייחודיות של קונסולת ה-3DS? האם בכלל יש מקום למשחקים כמו מריו, עם כל הצבעוניות והעליזות שלהם, בתעשיית הגיימינג הקשוחה והבוגרת של ימינו?

Super Mario 3D Land הוא מעין שיר הלל ללא מעט משחקי מריו ישנים. שלא כמו משחקי Super Mario Galaxy שיצאו בשנים האחרונות לקונסולת ה-Wii, הפעם נינטנדו לא ניסתה להמציא את הגלגל מחדש ולזרוק את השרברב שלה לסביבה חדשה לגמרי. להיפך - המשחק החדש הוא סוג של חזרה למקורות, עם שלבים שמזכירים הרפתקאות קודמות של מריו - עם טוויסט.

מהו אותו טוויסט? השילוב. המשחק החדש לא מרגיש כמו משחק ספציפי של מריו, אלא כמעין ערבוב של כמעט כל המשחקים הקודמים שלו, עם דגש מיוחד עם Super Mario Bros. 3 (שיצא במקור לקונסולת ה-NES הוותיקה), Super Mario 64 ו-Super Mario Galaxy 2. הערבוב הזה יוצר בליל של שלבים מגוונים מאוד, לא רק ברקעים ובאויבים שהם כוללים אלא גם ב'גיימפליי' שלהם. שלבים מסוימים נעים בין משחקיות דו-ממדית קלאסית שמזכירה מאוד את המשחקים הראשונים בסדרה, ואז עוברים פתאום למשחקיות תלת-ממד מהודקת ופתוחה שמזכירה את משחק ה-Nintendo 64 המיתולוגי. המעברים האלה, בין סגנון גיימפליי אחד למשנהו, יכולים להפתיע אתכם באמצע שלבים - ולעיתים (הרבה) יותר מפעם אחת.

למרבה ההפתעה, הערבוב הזה לא מרגיש מפוזר. להיפך - Super Mario 3D Land הוא משחק מהודק ואחיד ברמתו: השלבים אמנם שונים, אבל כולם מציגים את העקרונות שתמיד הובילו את סדרת מריו: מערכת שליטה מושלמת, מסלולי אתגרים יצירתיים והכי חשוב - כיף. חשוב להתעכב לרגע על המילה הזאת: כיף. משחקים נועדו להיות מוצרים בידוריים ולגרום לגיימרים ליהנות. מריו עושה את זה כמו שאף משחק אחר לא מצליח, בזכות שלוש סיבות עיקריות.

זה מתחיל באווירה הצבעונית והשמחה של המשחק. השלבים חמודים להפליא, עם שלל מלכודות ואויבים חדשים, כולם מלאי אופי. אז נכון, האווירה העליזה הזאת כנראה מרתיעה לא מעט גיימרים שמרגישים שמריו הוא משחק לילדים, אבל סביר להניח שחובבי השרברב לא היו רוצים לקבל את מנת המריו שלהם באף דרך אחרת: האווירה של המשחק היא כל כך משמחת ומעלת חיוך, שפשוט קשה להניח את הקונסולה ברגע שמתחילים לשחק בו.

הסיבה השניה שמריו כייפי כל-כך היא שניכר שלמפתחים היה כיף להכין אותו: הוא מלא בטאצ'ים קטנים וגאוניים שמפתחי המשחק פיזרו לאורך כל הדרך, כאילו כדי להוכיח לגיימרים שגם אחרי 25 שנים הם עדיין מסוגלים לחדש ולהפתיע. באחד השלבים, למשל, הראש של מריו נתקע באחד מבלוקי-סימני-השאלה המפורסמים, אלה שבדרך כלל מעניקים לו מטבעות או כוחות מיוחדים, והוא צריך להסתובב כך במשך שארית השלב. שלב אחר משוחק כולו מזווית מבט עליונה, כמחווה ברורה למשחק הראשון בסדרת זלדה - כולל פאזלים תואמים ואפקטים קוליים משמחים. מאחורי כל פינה יש הפתעה חדשה, וניכר שהמפתחים הכניסו למשחק הזה הרבה הרבה אהבה.

הסיבה האחרונה היא הכיף שנראה שמריו עצמו עושה במהלך ההרפתקה שלו: כל קפיצה מלווה ב"וווהוווו!" של השרברב, בכל סוף שלב הוא רוקד ריקוד קטן. המהות העליזה של מריו גורמת לו לעבור את השלבים בחן ובקסם שיש רק לו - ופשוט תענוג לראות ולשלוט בכל השמחה הזאת.

גם הפעם יצטרך מריו לאסוף חיזוקים שונים ומשונים שיעזרו לו להביס את האויבים. הכוכב הגדול של המשחק הוא עלה הטנוקי, שמלביש את מריו בחליפת דביבון בעלת זנב (טוב, לא בדיוק דביבון - טנוקי הוא בעצם סוג של כלב, אבל לשם הנוחות נקרא לו ככה), שמאפשר לו להכות את אויביו ולרחף באוויר. חליפת הדביבון חוזרת כאן בפעם הראשונה מאז ימי Super Mario Bros. 3 - וזהו קאמבק מבורך.

לא רק מריו יכול להשתמש בעלי הטנוקי. גם האויבים שלו כוללים פעמים רבות זנבות משלהם, מה שמשדרג את יכולותיהם בהתאם, וגורם לחלקם להיות מאתגרים במיוחד (אם עדיין לא התמודדתם עם פטריית ענק בעלת זנב טנוקי עצום - עוד לא נלחמתם בפטריית גומבה). אפילו הבנים של באוזר הרשע, שממתינים למריו בסוף כל עולם כבוסים, חטפו לעצמם עלי טנוקי. מדי פעם אף תיתקלו בצמחים ואבנים שגידלו לעצמם זנבות. איכשהו בעולם הצבעוני של מריו זה לגמרי הגיוני.

בנוסף לזנבות, גם פרחי האש הוותיקים חוזרים לתמונה, כמו גם שלל חידושים נוספים: חליפת הבומרנג תאפשר לכם לשגר בומרנגים לעבר האויבים, חליפת הפרופלור תשגר אתכם לגבהים חדשים ותעזור לכם לצלוח נפילות עמוקות, שנראות נהדר בתלת-ממד. את החיזוקים תוכלו לאגור לשעות חירום (בכל רגע חיזוק אחד) - מה שהופך להכרח בשלבים המאוחרים והמאתגרים של המשחק, שההבדל בין חיים למוות יכול להיות עלה טנוקי אחד.

למרות הוותק של סדרת מריו, רמת המקוריות בשלבים די מדהימה. המשחק כולל עשרות שלבים, שכל אחד מהם מרגיש שונה לחלוטין מקודמו. שלא כמו במשחקים התלת-ממדיים של מריו, שבנויים כך שכל שלב משתרע על פני שטח גדול יחסית וכולל כמה "מטרות" (ובכך, למעשה, מתחלק לכמה שלבים שונים) – מבנה המשחק הנוכחי זהה לזה של המשחקים הדו-ממדיים של הסדרה: שלבים קצרים ומהודקים, בערך חמש דקות לשלב, אבל הרבה מהם.

בשלב הפירמידה ,למשל, תצטרכו להתחמק מחול טובעני ולטפס על מבנה פרעוני. בשלב המוזיקלי תצטרכו לזנק בין פלטפורמות שמופיעות ונעלמות בקצב המוזיקה. בטירות הרפאים תצטרכו לגשש באפילה ולהתחמק מרוחות ביישניות, ובשלב השעון תיכנסו ותצאו משעון מכאני ענקי.

החצי הראשון של המשחק הוא מעין אימון לשלבים המאוחרים: השעות הראשונות מציגות שלבים קלים במיוחד, שאפשר לצלוח במהירות ובקלות וילמדו אתכם איך לשלוט בשרברב המשופם בעזרת כפתורי ה-3DS המעט צפופים. כשתגיעו למה שנראה כמו סוף המשחק (הבוס של העולם השמיני, כמיטב המסורת), תבינו שזה לא הסוף, אלא רק ההתחלה - והחצי השני של המשחק (שמתחיל מיד בתום העולם השמיני הנ"ל) כבר מאתגר בהרבה: כבר בשלב הראשון של החצי השני הפסדתי עשרות פסילות(!) לפני שהצלחתי להתקדם הלאה.

המסך התלת-ממדי של קונסולת ה-3DS החדשה משדרג את המשחק: השלבים מעוצבים כך שהעומק שמוסיף המסך לתמונה מנוצל בצורה הטובה ביותר: מכשולים רבים יתקרבו אליכם במהירות, בשלבים מסוימים תצטרכו לצאת ולהיכנס לעומק המסך פעמים רבות, והתהומות העמוקים נראים, בזכות אפקט העומק, מפחידים במיוחד. "חדרים" מסוימים אף מתבססים על המסך התלת-ממדי, שכן הם מציגים מבנים שבדו-ממד נראים שונה ממה שהם נראים בתלת-ממד, ומבססים על אפקט זה חידות איסוף מטבעות.

אז נכון, תלת-הממד הוא עדיין גימיק שלא באמת משפיע על 90% מהשלבים - אבל זה גימיק שמנוצל בצורה הטובה והיעילה ביותר. קשה לי לדמיין את המשחק הזה ללא האפקט הסטראוסקטפי, ואין שום סיבה לשחק בו בדו-ממד (אלא אם כן אתם סובלים מכאבי ראש בעקבות האשליה). הלוואי שמפתחים אחרים ילמדו להשתמש באפקט כמו שנינטנדו הוכיחו שהם יכולים, ושכל משחקי ה-3DS מעתה והלאה יישמו אותו בצורה כה מוצלחת.

צריך להגיד את זה בצורה ברורה: מריו הוא עדיין מריו. הצד החיובי של המשפט הזה אומר שעדיין מדובר באחד המשחקים הכיפיים והמשמחים ביותר בנמצא. הצד השלילי אומר שלא מעט גיימרים יתייחסו למשחק הזה בביטול בגלל הגרפיקה הצבעונית והאווירה הילדותית.

אם אתם מחובבי השרברב - Super Mario 3D Land לא יאכזב אתכם. אם אתם ממש מעריצים אותו, המשחק הזה הוא לדעתי סיבה מספיק טובה להוציא כמה מאות שקלים על קונסולת ה-3DS, ואם כבר יש לכם את הקונסולה ואתם מתלבטים אם לקנות את המשחק הזה או לא אנחנו ממליצים לכם להפסיק להתלבט, ולקנות אותו בלי לחשוב פעמיים.

בעולם של משחקים אפלים ו"בוגרים", תמיד טוב להיזכר שמעבר לפינה מחכה לנו השרברב המשופם, שמזכיר לנו את מה שחשוב במשחקים: הכיף. ואת זה מריו עושה כמו שאף אחד אחר לא מצליח.


עוד בנושא:

- משחקי סופר-מריו בוואלה! כיף